במהלך תיעוד אלבום של יצחק בן-צבי בארכיון התמונות, מצאו מתנדבות מצוות הארכיון שלנו, רחל אגמון וחנה בן־צבי, תצלומים מטקס בו הוגשו חלה קלועה ועוגת שוקולד ליצחק בן-צבי עם בחירתו בשלישית לכהונת הנשיא ב-1962.
בימי פסח אלה, בהם מפורסמים מתכונים מתחליפי קמח שונים, חשוב לציין שבגב התמונות נכתב כי החלה המרשימה והעוגה היפה נעשו מסויה. שתיהן נאפו והובאו לבית הנשיא בידי אליהו נבות (ליפובצקי), שנודע אז בכינויו ‘מלך הסויה’. רחל וחנה החלו לחפש מידע – מיהו המלך, והיכן השתרעה ממלכתו?
כמה חודשים לפני שצולמו התמונות, פורסמה ידיעה בעיתון “על המשמר”: “זה 12 שנה ‘ממית את עצמו’ אליהו נבות, חקלאי ותיק בהרצליה, באוהלה של הסויה, פלא-הצמחים בעולם, העשיר בחלבונים מכולם“.
מי היה אליהו נבות?
אליהו נבות (ליפובצקי) נולד ב־1894 באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב־1912. הוא היה פועל ושומר בפתח תקווה, רפתן ורועה במרחביה. בשנות ה־20 יצא להולנד’ למד וטרינריה באוטרכט, ורכש שם ראשי בקר עבור יישובים בארץ ישראל (בהם עטרות, קריית ענבים ודגניה). בשובו ארצה השתקע במושבה הרצליה והיה מראשוני החקלאים בה. בחלקתו גידל חיטה ושעורה, ועסק בגידול בקר, על כך זכה בפרס ראשון בתחרות הפר הארצישראלי שנערכה ביריד המזרח.
עם תום מלחמת העולם השנייה, הגיעה גם לאזניו הבשורה על יתרונותיהם של פולי הסויה העשירים בחלבונים והוא היה נחוש בדעתו להביא את הבשורה ארצה ולפתח גידולי סויה באדמתו.
ב־1949 נסע אליהו בן ה־55 לחוץ לארץ כדי לבחון את זני הסויה ואת תנאי גידולה בכמה יבשות: מהודו ופרס אל אוסטרליה וניו זילנד, מלאיה וסינגפור, ומשלא מצא, המשיך להוואי ולארצות הברית. בשובו ארצה ב־1950 הביא עמו זרעים של 14 זני סויה וזרע אותם במשקו, תחילה בחצר ביתו, שם צמחו שיחי סויה לתפארת, ולאחר מכן בחלקתו החקלאית. שכניו הביעו ספק והעדיפו לדבוק בגידולי הכותנה המניבים והבטוחים. כעבור זמן קצר הביא ה”אב” הגאה לשדותיו את אנשי משרד החקלאות להיווכח בהצלחת גידול הסויה בישראל, והזן המוצלח ביותר זכה לשם “הרצליה”.
‘שתזכה לראות את עמך ישראל אוכל סויה בוקר, צהריים וערב‘
בניגוד לימינו, הסויה על יתרונותיה ומוצריה לא הייתה מוכרת בישראל. נבות, יזם נמרץ, הפיץ בשנות ה־60 את בשורתה ברחבי הארץ. הוא ייעץ לחקלאים, ארב לפקידים, הרצה בכנסים, הגיש ארוחות סויה לפעילי ציבור, בישל עם צוותי המטבח במוסדות חינוך וביישובים, ופרסם חוברת מתכונים מסויה. בביתו שבהרצליה הכין לבני משפחתו ולאורחיו סעודות על טהרת הסויה, ממרק וקציצות ועד קפה ועוגה, ואפילו שניצל ופלאפל עשויים סויה. הוא הגיש חמין סויה לאנשי שגרירות ברית המועצות בישראל, שסעדו על שולחנו יחד עם ראש מועצת הסויה של אמריקה – אויבתם המושבעת.
נבות הציע את השימוש בסויה הזולה והמזינה לרעבים בביאפרה, לחיל האספקה של צה”ל, למשקים יהודיים ולכפרים ערביים. חודש בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הגיע נבות לקלקיליה וחילק אלפי מנות סויה מבושלות לתושבים בסיוע חיילי צה”ל. הוא שלח מיבולו למדינות שונות, ביקר את הנשיאים בן־צבי ושזר והתכתב עם בן־גוריון על הסיכוי לגידול סויה בנגב. בין מכתבי התודה שקיבל אליהו נבות מגורמים בארץ ובעולם, נמצאו שניים מעמרם בלוי – מנהיג ומייסד “נטורי קרתא”. בלוי הכתירו בתארים “גאון הדור, יחיד בדורו, החסיד הצנוע, המרפא הדגול”. הסויה ששלח נבות אל בלוי לבקשת אשתו, הגיורת רות בן־דוד, ריפאה את שניהם “מכל חוליינו ומיחושינו”, ובלוי איחל לו “שתזכה לראות את עמך ישראל אוכל סויה בוקר, צהריים וערב. אמן כן יהי רצון”.
ב־1975 נפטר אליהו נבות, “חלוץ הסויה בישראל”, שבע ימים ופולים. הוא הותיר אישה, שתי בנות ובן, הוא נחיק נבות ז”ל, שהיה מבכירי “המוסד”.
