במחצית הראשונה של המאה ה-14 התפרצה בעולם מגפה. אפילו בני זמנה הבינו שהיא שונה מכל המגפות שהכירו. בלטינית הבחינו בין “אפידמיה” (epidemia) – מונח שהגדיר את המגפות עד אז, לבין “פסטילנציה” (pestilencia), שהגדיר את המגפה החדשה. בעברית הבחינו רופאים יהודים בין “מגפה” ל”דֶבֶר” – שהייתה קשה מכולן וכונתה “המוות הנורא”. “המוות השחור” או המגפה השחורה” היו שמות שניתנו למגפה זו מאוחר יותר, והם לא הופיעו בכתובים לפני המאה השש=עשרה. שמות אלה שיקפו את הצבע השחור של הנפיחויות שיצרה המחלה בבלוטות הלימפה, אבל נועדו לשמר בעיקר את הזיכרון הנורא שלה.

התפשטות המגפה

ככל הנראה, התפרצה המגפה במרכז אסיה והתפשטה מערבה, דרך נתיבי המסחר החדשים בין מזרח למערב – מהמרחב הטטרי ומהודו לעבר אסיה הקטנה ואירופה. עימותים צבאיים הגבירו את התפשטות המגפה, ובעיקר זה שהתרחש בחצי האי קרים בין לוחמים טטרים ובין תושבים וסוחרים  מגנואה (Genova) שבאיטליה. לג’נובזים היה במאה ה-14 מרכז מסחרי על חופי הים השחור – בעיר קאפה (Caffa) שבחצי האי קרים (היום פאודוסיה). בשנת 1346 הותקפה קאפה בידי טטרים-מונגולים ממרכז אסיה, שכבר היו נגועים בדֶבֶר בעת שניסו לפרוץ את חומות העיר. משנכשלו, הם השליכו את גופות מתיהם אל תוך חומות העיר והיו ככל הנראה הראשונים ליצור לוחמה ביולוגית. תושבי קאפה אמנם השליכו את הגופות בחזרה, אך המגפה כבר נפוצה בעיר והחלה להפיל חללים בין יושביה. היו אלה האירופים הראשונים שנפגעו מהמגפה, ובמנוסתם מערבה הדביקו את תושבי ערי הנמל בים התיכון, שגם ספינות מסחר נגועות מהמזרח הגיעו אליהן. נמלים מסוימים, כמו נמל מרסיי (Marseille), למשל, אסרו על ספינות להיכנס לנמלים והטילו עליהן הסגר של ארבעים יום (quarantine), שבמהלכו מתו מרבית המלחים – והספינות עמוסות הסחורות נותרו מול הנמל כספינות רפאים.

ההסגר הימי החלקי לא צלח, והמגפה התפשטה במהירות רבה גם דרך היבשה, כשאנשים נסו מערי הנמל אל פנים הארץ והפיצו את המחלה. משנת 1346, אז הגיעה המגפה לחצי האי קרים, ועד אמצע 1348 התפשטה המגפה לפרס, לאסיה הקטנה, לדרום אירופה ולצפון אפריקה. בין היתר הגיעה המגפה לצרפת, לאיטליה, לספרד וליוון, ומקרים ראשונים אף תועדו בדרום אנגליה. במהלך 1349, התפרצה המגפה שנית בפריז, התפשטה מדרום אנגליה לכל האי והגיעה גם לארצות השפלה, לפרוסיה ולסקנדינביה. אזורי רוסיה ואוקראינה נפגעו מאוחר יחסית, החל מ-1351, ורק פולין ובוהמיה נותרו “נקיות” יחסית. בשלב זה, החלה המגפה לדעוך, ככל הנראה משום שהאוכלוסייה התדלדלה כל כך שהחיידק כבר לא יכול היה להמשיך ולקיים את עצמו.

המקורות על היקף התמותה באירופה דלים ואינם יכולים לשקף את הפגיעה בכל שכבות האוכלוסייה, בכל צורות ההתיישבות ובכל האזורים, אולם על פי הערכות מודרניות,  היקף התמותה במגפה שנמשכה כארבע שנים, מ-1348 ועד 1352, נע בין רבע למחצית מאוכלוסיית אירופה. על פי ההערכות, במקומות מסוימים כמו פירנצה (Florence) למשל, נמחו כשישים אחוזים מהאוכלוסייה. לעומתם, מחוזות אנגליים נפגעו פחות והתמותה במחוזות במרכז אירופה, כמו בבוהמיה, עמדה על כעשרים אחוזים בלבד.

המגפה בערי אירופה

ימי המגפה בפירנצה היו הרקע ליצירתו האלמותית של הסופר האיטלקי ג’ובאני בוקאצ’יו (Boccaccio) – דקאמרון (Decameron), שכתיבתה הסתיימה בשנת 1353. בוקאצ’יו הציג את מוראות המגפה בעירו כסיפור מסגרת לנובלות ולסיפורים שכינס בספרו זה, וכך כתב בהקדמה לספר:

מניין השנים מהולדתו המבורכת של בן האלוהים כבר הגיע לאלף שלוש מאות ארבעים ושמונה כאשר לעיר המהוללה פירנצה, היפה יותר מכל עיר איטלקית אחרת, הגיעה המגפה הקטלנית, שאולי באה בהשפעת גרמי השמים, ואולי אלוהים עצמו הוא ששילחה בצדק וברוב כעסו בבני התמותה, להענישנו על מעשי העוול שלנו. המגפה פרצה כבר כמה שנים קודם בארצות המזרח […] ולא הועילו נגדה שום עצה נבונה ואף לא אחת מהתקנות שתיקנו בני האדם: על פי תקנות אלה ציוו הפקידים הממונים לטהר את העיר מאשפות רבות, אסרו על כל אדם חולה להיכנס אל העיר עצמה והשיאו עוד עצות רבות לשמירת הבריאות; ולא עוד, אלא פעמים רבות עשו אנשים יראי שמים תהלוכות מסודרות, ובהן – וכן בדרכים אחרות – שיטחו ברוב הכנעה תחינות לפני האל. אך לקראת תחילת האביב בשנה האמורה החלה המגפה להראות כאן את סימניה הכואבים, ובאורח נורא מאין כמוהו. הסימנים כאן היו שונים מאלה שהופיעו במזרח, שם אם אדם הטיף דם מן האף, היה זה סימן ברור שמותו בלתי נמנע: ואילו כאן צצו תחילה, הן אצל הגברים והן אצל הנשים, אי אלו נפיחויות במפשעה או תחת בתי השחי […] ואחר כך החלה המחלה ללבוש צורת כתמים שחורים או כחלחלים, שהופיעו אצל רבים על הזרועות ועל הירכיים ועל כל אברי הגוף האחרים.

נדמה היה כי שום עצת רופא ושום תרופה בעלת סגולה כלשהי אינן לעזר ולתועלת לטיפול במחלה […] כמעט כולם מתו במוקדם או במאוחר בתוך שלושה ימים מהופעת הסימנים שצוינו קודם, ואצל רובם לא הופיעו חום או כל סימן מיוחד אחר. המגפה החמירה ביתר שאת מפני שעקב המגע התדיר עם החולים היא תקפה את הבריאים, בדיוק כמו האש האוחזת בדברים יבשים או משומנים אם מקרבים אותם אליה מאוד. זאת ועוד: לא רק המגע או השיחה עם החולים גרמו לבריאים לחלות או שהיו הסיבה למותם עם כולם יחד, אלא נדמה שגם הנגיעה בבגדים, או בכל חפץ אחר שנגעו בו החולים הללו או השתמשו בו, העבירה את המחלה לנוגע.

כשהייתה עירנו שקועה בצרה גדולה כל כך ובמצוקה כה רבה, פג כוח סמכותם הנעלה של החוקים, הן חוקי אנוש והן חוקי האל, ורפו ידיהם של הממונים על אכיפת חוקים אלה […] על כן היה כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו […] אזרחי העיר נרתעו זה מזה וכמעט כל השכנים סירבו לטפל בשכניהם, ושארי בשר ביקרו זה את זה לעיתים רחוקות בלבד, אם ביקרו, וגם אז שמרו על מרחק איש מרעהו; כל זה עוד אפשר להבין היטב, אולם המצוקה הנוראה החדירה ללבבות הגברים והנשים אימה גדולה כל כך, שאח נטש את אחיו, דוד את אחיינו, אחות את אחיה, ולעיתים קרובות גם נטשה אשה את בעלה […] נטישת החולים הביאה גם את מותם של בני אדם רבים שאולי היו יכולים לחיות לו קיבלו עזרה […] כל מי ששמע על כך תמה מאוד, ועל אחת כמה וכמה מי שראה את הדברים במו עיניו. (ג’ובאני בוקאצ’ו, דקאמרון, תירגום: ג’ שילוני 2000, עמ’ 37-29.)   

הסיבות למגפה והיהודים

היו שסברו שהתפרצות המגפה הייתה תוצאה מצירוף יוצא דופן של מזלות שבתאי וצדק שארע בשנת 1345 (כך למשל האסטרולוגים שפעלו בחצרו של האפיפיור קלמנט השישי באביניון). התיאוריה הרפואית הרווחת האשימה את האוויר הרע, אבל רבים הטילו את האחריות לפרוץ המגפה על קבוצות המיעוטים, הזרים ואנשי השוליים שהואשמו בהרעלה של הבארות. המושל של נרבון, למשל, דיווח על המצב במחוזותיו וטען כי רבע מהאוכלוסייה כבר מתו מהמחלה, וכי נאסרו שם הרבה מרעילים, רובם עניים ומקבצי נדבות, כשבידם הרעל ששימש אותם. חלק מהעצורים “הודו” מייד באשמתם ואחרים רק לאחר שעונו. ולמרות שאף אחד מהם לא נקב בשמו של מי ששלח אותם, הרוב האמין שהיו אלו “אויבי מלכות צרפת”. אלימות קשה פרצה כלפי המיעוטים בכלל וכלפי היהודים בפרט.

עיקר הפגיעה ביהודים הייתה במחוזות צרפת וגרמניה. גם הם נתפסו, עונו ו”הודו” בהרעלת הבארות, והפכו חשופים לאלימות ההמון: בבאזל, למשל, הוכנסו כל יהודי העיר למבנה עץ ייעודי שהועלה באש על הלכודים בו. בשטרסבורג נשרפו יהודים בבית הקברות של העיר והשאר גורשו. יהודים הועלו באש גם בערי הריין ולעיתים, כמו בפרנקפורט שעל המיין, הקדימו את הפורעים ושרפו את עצמם. המועצות העירוניות נקטו לעיתים פעולה שנועדה להגן על השכונות היהודיות בהן, אך סגירת היהודים בשכונותיהם סיכנה אותם עוד יותר.

האפיפיור והיהודים

האפיפיור קלמנט השישי שישב באביניון פרסם כבר ביולי 1348, בולה – צו חתום –  להגנת היהודים. שלושה חודשים אחר כך פירסם בולה נוספת, שבה העניק הגנה מוחלטת ליהודים במרחב הנוצרי. וכך נכתב בה:

ברם, באחרונה הגיעה אלינו השמועה (fama) – או יותר נכון: הנבזות (infamia) – שנוצרים אחדים הוסתו על ידי השטן למצוא את סיבת המגיפה שבה נגף אלוהים את עם=הנוצרים, במעשי הרעלה מצד היהודים, וכפי שהודיעו לנו רבים הניעה תאוות הבצע נוצרים אחדים לידי כך לצוד להם רווחים על חשבון היהודים הללו, אשר למקצתם הם חבו סכומי=כסף גדולים ולהרוג בפחזותם אחדים מיהודים אלה, בלי הבדל גיל או מין; ואף על פי שהיהודים היו מוכנים לעמוד לדין בפני שופט מוסמך על עלילת פשע זה, לא פסקו הנוצרים להאשים אותם בכך ובטירופם אף שלחו בהם את ידם, מתוך הנחה מוטעית שהשלטונות, הואיל ואינם מוחים בידם, מסכימים למעשיהם אלה […] הרי לאור העובדה שמגיפה זו פגעה בחלקי עולם שונים, הן ביהודים עצמם והן בעמים אחרים, אשר אין יהודים דרים בתוכם כלל, והיא משתוללת בעצתו הכמוסה של אלוהים ולא יעלה על הדעת בשום אופן שהיהודים הנ”ל פשעו פשע מחריד זה, הנני מְצווה לכל קהלכם באיגרת אפוסטולית זו שכל אלה מכם שיישאלו בעניין זה, יוכיחו בכנסיותיהם בשעת המיסה הקדושה […] את נתיניכם, אצילים, כמרים ואת העם, ותצוו עליהם מפורשות ומתוך איום בחרם שתטילו אותו מעתה מכוח סמכותי על כל העוברים על דברי, שלא יעזו לשבות, להכות, לפצוע או להרוג את היהודים. (בתוך: ב”צ דינור, ישראל בגולה, כרך שני, ספר שני, עמ’ 629-628.)

הבולה הזו הייתה ביטוי למדיניות האפיפיורית הקבועה, שהייתה מעוגנת בהכרה בחשיבות הקיום היהודי בגלות להוכחת צדקת הדרך הנוצרית, ובאה לידי ביטוי בצווים “למען היהודים” (Sicut Judaeis). באלה  נכתב בדרך כלל כי למרות קושי-עורפם של היהודים, המסרבים להכיר באמונה הנוצרית, יש לקיימם ולהגן עליהם. אולם בבולה זו התייחס קלמנט השישי באופן מפורש לפרעות המגפה השחורה.

בבולה מוצגות השמועות על ההרעלה והשימוש בהן כעילה לפגיעה ביהודים, אבל מהבולה גם עולה שיהודים נפגעו באותה המידה מן המחלה. והעיקר בה הוא כי לדעת האפיפיור, הסיבה המרכזית לרצח היהודים הייתה תאוות הבצע של נוצרים, שביקשו באמצעות הפרעות להיפטר מנושיהם ומחובותיהם. בדבריו נשמעת גם ביקורת כלפי השלטון שאיפשר את הפשעים הללו נגד היהודים. ולבסוף: עונש החרם – העונש הכבד ביותר שיכולה הייתה הכנסייה להטיל – מוטל על מי שיפגע ביהודים.

היהודים ששרדו את פרעות המגפה בחרו להגר מזרחה – הגירה שהייתה בסיס לבניינו של המרכז היהודי הגדול שקם בפולין.

לעיון נוסף:               

1. ב’ טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע=עשרה הרת הפורענות, דביר, 1995.
2. 1.       J. Aberth, The Black Death. The Great Mortality of 1348-1350: A Brief History with Documents, Palgrave Macmillan, 2005