‘עיפי הכח’, ‘שבעי הימים’  ופעולת אגודת ‘ברית ראשונים’

על זיקנה וזקנים בארץ ישראל המנדטורית

מנחם אוסישקין – בן 68, יו”ר הקרן הקיימת לישראל

מאיר דיזנגוף – בן 70, ראש העיר תל אביב

זאב גלוסקין- בן 72, מנהל חברת ‘גאולה’ לרכישת קרקעות בארץ ישראל

זלמן דוד ליבונטין – בן 75, חבר דירקטוריון בנק אנגלו-פלשתינה

בקיץ 1931 היתה חבורת הזקנים הזו עסוקה מאד. הם עמלו על הקמת אגודה שתהיה בית לציונים ותיקים בעלי עבר של עשיה ציבורית  בחסות ולמען הציונות. הם הצליחו. בפברואר 1932 נרשמה אגודתם באופן רשמי והיא נקראה: ‘ברית ראשונים’.  בין מטרותיה היו למצוא מחסה ומנוחה ל”עיפי הכח”, לדאוג לעבודה לחברים הרוצים בכך, לעזור בצורות שונות לחבריה שימצאו זקוקים לכך, וכן ליצור קשר בין חברי הארגון הנמצאים בארץ, ובין אלה שעדין בגולה. הם הכירו בכך שהארץ, כפי שכתבו בנייר עמדה שלהם היא ‘יצירה חדשה היא כולה וככל יצירה חדשה דין הוא שתדרוש בעיקר כחות עלומים לפעולתה’. אך הם רצו להאמין שהציונות לא תשכח ותזניח את מי שפעלו למענה שנים רבות. המציאות היתה לא אחת שונה: פעילים ציונים ותיקים שעלו לארץ בשנות ה-30 וה-40, לא מצאו עבודה בשל זקנתם. בארץ  עבדו  אנשים צעירים ובני גיל הביניים. רבים לא זכרו או הכירו את פועלם עתיר השנים של הוותיקים  וחלק מהם נקלע לא אחת למצוקה כלכלית.  

הם החלו פועלים למען עצמם.  

הם יזמו הרצאות, חגיגות ימי הולדת, סייעו בהוצאת ספרים, שלחו כספים לאחיהם ברוסיה, אך כל זה לא הספיק לדעתם של ציונים ותיקים רבים, והם ביקרו את פעילות האגודה, בעיקר מעל דפי העיתונות היומית.   הגדיל ועשה הסופר אלתר דרויאנוב בן ה- 64, יו”ר  ועד הארגון, שב-1934 הגיש את התפטרותו  במחאה על היקף הפעילות המצומצם של האגודה. הוועד לא קיבל את ההתפטרות. ב-1939 מנה הארגון 450 חברים. באותה שנה התכנס בז’נבה הקונגרס הציוני ה-21 ובו ביקשו הציונים הותיקים להכריז על חובה ציונית לאומית: כל מוסד ציוני יחוייב להעסיק אחוז מסויים מן הציונים הראשונים והוותיקים בפקידות. אך בכינוסי הקונגרס היו הצירים עסוקים בדברים אחרים, תופי מלחמת העולם השנייה  החלו רועמים. 

המחקר של הזקנים  בארץ ישראל המנדטורית עוסק  בשולי החברה. 7 אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית בארץ ב-1931 היו זקנים מעל גיל 60. מטרתו של המחקר הגירו-היסטורי (גרונטולוגיה היסטורית) היא לבחון את מקורותיה של ההבניה החברתית-תרבותית כלפי זקנים וזיקנה ולספק בסיס ממשי להערכת  איכות חייהם של אנשים זקנים בעבר. חוויות הגיל המבוגר בהווה, יש בה מן ההתנסויות שעוצבו בתקופות מוקדמות יותר. חשיפת המידע והעמקת ההבנה והידע על זיקנה וזקנים – בעיקר בהיסטוריה הקרובה של תקופת המנדט – תאפשר ברמה הלוקלית לבחון מחדש סוגיות כמו: יחסי גולה וארץ ישראל, ציונות וגיל, הגירה וגיל ויחסים בין-דוריים, וברמה הרחבה יותר, לבחון ולהעריך את האופן שבו חברות אנושיות מעצבות את תפיסתן ביחס לתופעת הזיקנה ולקבוצת הזקנים על רקע הקשרים היסטוריים מורכבים.  

במשך מאות רבות ה’זיקנה’ וה’זקנים’ הוגדרו באופנים שונים ובהקשרים שונים בקרב קבוצות אוכלוסיה מגוונות. בני אדם אינם מזדקנים באופן אחיד והזמן הקלנדרי אינו חופף בהכרח את הזמן האישי. הזקנה והזקנים כקבוצה חברתית יכולים להיות מוגדרים על בסיס כרונולוגי, ביולוגי, הכרתי, רגשתי, חברתי או תפקודי. התשובות לשאלות כגון: ‘מי הוא זקן?’ או ‘מה הם מאפייניה של הזיקנה?’, הן מורכבות, שכן הן אינן תלויות רק בזמן, מקום ותרבות, אלא הן דינמיות ומשתנות לאורך  השנים.

בשבועות האחרונים נמצאים הזקנים בראש מעיינינו. אני מקווה שבחודשים הקרובים, כשנחזור לחיים שלנו, ונדהר שוב על הסוס המהיר של היום יום, לא נשכח אותם. אף פעם. 

הגב לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *