“לא ייאמן כי יסופר, אך עובדה היא: ראשון לציון – מופת בחייה החברתיים והתרבותיים לכל הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל – הייתה חלוצת הישוב גם בניסיון סחיטה נוסח ה’פרוטקשן’ הידוע לשמצה!”
כך כתבה ליפשה סגל-ז’מסון, בת ראשון לציון, בספר זיכרונותיה, בהתייחסה לאחד האירועים יוצאי הדופן שהתרחשו במושבה במהלך קיץ 1917 (ליפשה סגל-ז’מסון ואפרת נאור, ילדות בראשון לציון [1920-1910],1984, הוצאת רשפים, עמ’ 70-67).
בזיכרונותיה מציינת ליפשה, כי בשעת לילה מאוחרת נורו מספר יריות לעבר בית הוריה בת שבע וראובן סגל, גזבר המושבה, ולאחריהן נשמעה דהרת סוס מתרחקת. שרידי קליעים נמצאו פזורים בחדר, ובדרך נס איש לא נפגע. איש לא דיווח למשטרה העות׳מאנית על שארע בשל הסברה כי היו אלה כדורים תועים, שנורו לעבר עריק טורקי שנס מרודפיו.
אולם הפרשה קיבלה תפנית. לדברי ליפשה, למחרת ניגש אליה ערבי ומסר לידיה פתק שיועד לאביה ובו דרישה להשאיר בפינה המזרחית של בריכת המים בגן המושבה מעטפה ובה 60 נפוליונים, הון עתק באותם ימים. על החתום: “משפיל גאים ומגביה שפלים” ובראשי תיבות נכתב: מגומ”ש (שם, עמ’ 68).
מכתב ה”מגומ”ש” לסגל, שהעתקו מצוי בארכיון מוזיאון ראשון-לציון, נפתח במילים: “אדון נכבד וגם עבד נקלה”, ובהמשך, מזהיר ה”מגומ”‘ש” את סגל כי לו ולבני ביתו צפויה סכנה שממנה לא יוכלו להימלט. שלטון העריצות וחוסר הצדק השוררים במושבה, יטופלו ביד חזקה. “אם נצלת הלילה זה לא בדרך נס. כי אם ברצוננו הטוב, אבל הישמר להמרות את פינו. היה מוכן לכל פקודה […] כי בידינו ותחת חסותנו אתה” (מכתבים נכנסים, 30.7.1917, ע1-2 (10), ארכיון מוזיאון ראשון לציון, עמ’ 335). חרף כעסו, הבליג סגל, וכדי להבטיח את שלום בנותיו, העבירן לבית הדוד במושבה. כעבור שבועיים, מצאה ליפשה פתק נוסף, שהוסתר מתחת לאבן שהונחה על גרם מדרגות הבית, ובו נרשם: “מכיון שלא נענית לבקשתנו הננו מתרים בך, כי לא רק חייך אלא חיי כל בני משפחתך בסכנה ורכושך ייהרס” (סגל-ז’מסון, עמ’ 68). ואמנם, בהגיעו לכרם הזיתים שברשותו מצא סגל כי עצי הזית שטיפח נעקרו משורשיהם. עמל רב ירד לטמיון בשל “רשעות בני-אדם, מקרבנו, משלנו”, כתבה ליפשה. (שם, עמ’ 69).
בפני סגל עמדה דילמה, האם לערב את המשטרה העות’מאנית השנואה, או להמשיך בהבלגה. במקביל, החליט סגל להכניס בסוד העניינים את דב חביב=לובמן ומנשה מאירוביץ מראשי המושבה, ובעצה אחת הוחלט להמתין ולראות כיצד ייפול דבר.
גם האיכר ועסקן הציבור מרדכי אברמוביץ קיבל מכתב בנוסח דומה. “עבד נכבד” נכתב בו. אברמוביץ הואשם במעשי עוולה, גזל וגניבה מאנשי המושבה. “גם עינינו היו פקוחות על גנבותיך ויש לנו חשבון כמעט מדויק מהסכום העצום שגזלת”. עוד הוזהר, כי אם יחפש אחריהם, תהיה ביניהם “מלחמת דם”. (מכתבים נכנסים, 30.7.1917, ע1-2 (10), ארכיון מוזיאון ראשון לציון, שם). ארבעה ימים אחר כך, קיבל גם אחיו אלחנן מכתב, ובו נאמר: “הגיעה השעה! כי ננקום בך את נקמת התמימים שבשפלות […] גנבת מהם […] רק להנאת עצמך”. הוא נדרש לשלם קנס של 68 לירות רק אז “תהיה בטוח בחייך”, נכתב (מכתבים נכנסים,( 3.8.1917), ע1-2 (10), ארכיון מוזיאון ראשון לציון, עמ’ 332).
לנוכח הביקורת שנשמעה במושבה, פרסמה אגודת ה״מגומ”ש״ קול קורא, שיבהיר את מניעיה וירגיע את הרוחות. המסמך נפתח במילים:
“למה תריבו את ריב מעניכם? תצדיקו את הרשע ותאשימו את אשר בא לשחרר אתכם מעולו הכבד? אל תדמו כי ה”מגומ”ש” הוא חברת אנשים רוצחי נפש, להיפך, הוא רק דורש מששה עריצים כי ייטבו דרכם […] ובמעט חרטה ובקנס קטן יסלח להם מפקדנו הנאור, אבל אוי לנפשותם אם יתנגדו לנו […] הקנס ילך לטובת חולים ועניים ולמה תתנגדו לדורשי צדק […] באנו להסיר מקרבכם את העלוקות שבמיטב כספיכם”. (קול קורא לעדת ראשון לציון, 3.8.1917, ע1/1-2 (5), ארכיון מוזיאון ראשון לציון)
ראשי המושבה, שחששו ממעשי ה”מגומ”ש”, שלחו ב-3 לאוגוסט 1917, מכתב לאפרים בלומנפלד, חבר הנהגת הוועד המרכזי של “פועלי ציון”, ותארו את מצוקת אנשי המושבה. מלבד ההתמודדות היומיומית וקשיי המלחמה, כתבו, נוספו “פצעי מהרסינו ומחריבנו מבית […] אין בנו כוח לתאר פה את כל הטרגדיה לפרטיה […] מי ולאיזה מטרה נעשה”. מעשי הטרור, טענו, הינם על בסיס כמעט יום יומי ופוגעים במרקם החיים. (מכתבים יוצאים, 3.8.1917 ו 8.8.1917, ע1-2 (10),ארכיון מוזיאון ראשון לציון, עמ’ 333, 340)
משה סמילנסקי, סופר ואיכר מרחובות, התייחס גם הוא לאירועים וכתב כי בראשון לציון נתגלה קשר של “אנרכיסטים […] אנשים שדעתם נתבלבלה עליהם […] אנשים או נערים אלה, קראו לעצמם “מגומ”ש” […] ומאיימים על עסקנים בראשון לציון וביפו במוות אם יסרבו למסור לידיהם כסף פדיון נפשותיהם”. (מ’ סמילנסקי, זכרונות, 10, תל אביב תרצ”ה, עמ’ 241) מבוכה וחשדות הדדיים התגלעו בין האיכרים לבין הפועלים, שהאשימו אלה את אלה בפרובוקציה (מ’ סמילנסקי, שם).
עוד כתבה ליפשה, אלה שבחרו לנצל את מוראות המלחמה לצורך חיסול חשבונות והתעשרות קלה בחסות עשן היריות, הגיעו למסקנה כי אין תוחלת במעשיהם. מעשי הסחיטה חדלו, והאירוע נותר “בגדר תעלומה עד עצם היום הזה”. (סגל-ז’מסון, עמ’ 70).
מנהיג ה”מגומ”ש”
הפתרון לתעלומה נמצא בזיכרונותיו של מוסה גולדנברג, שבספרו קשר עצמו לאגודת ה”מגומ”ש” והודה כי שימש מנהיגה (מוסה גולדנברג, והקרן עודנה קיימת, 1965, עמ’ 35-34). עדותו שמה קץ לתעלומה ופותחת חלון להבנת מקצת מיחסי האיכרים והפועלים בראשון לציון.
גולדנברג נולד בראשון לציון בשנת 1897, בן למשפחת פועלים, שביססה משק חקלאי עצמאי, שהוענק לה על ידי “חובבי ציון”. אחותו, שרה הורוביץ הר-ציון, הייתה לימים אמו של מאיר הר-ציון, מלוחמי יחידת ה-101. את שנות חייו הראשונות עשה ב”חדר” ובבית הספר העממי במושבה. כשבגר, עבר למוסד החינוכי “מקוה ישראל”, אולם, בשל אופיו הקונדסי ואישיותו הדעתנית, נאלץ לעזוב את המוסד החקלאי. את רוב עתותיו השקיע במשק המשפחתי, כמו גם בקריאת ספרי בילוש והרחבת ידיעותיו הכלליות. את בחינות הבגרות השלים באופן עצמאי. הוא לקח חלק פעיל בפעילויות התרבות במושבה, תוך יצירת קשרי חברות עם אחדים מבני האיכרים ובעיקר עם הפועלים ושומרי המושבה. בחלוף השנים, היה ממתנגדיהם החריפים של האיכרים, התרחק מהלכי מחשבתם, והזדהה עם תפיסותיהם האידיאולוגיות ואורח חייהם הפשוט של פועלי העלייה השנייה. בדמיונו, הצטיירה תמונה של חיים שונים בתכלית מחיי המושבה תוך כמיהה לחיים מיגיע כפיים ללא מנצלים ומנוצלים. בעיני רוחו ראה כיצד כפרים בכל חלקי הארץ נבנים על יסודות בריאים תוך ביסוס עַם עובד ויוצר. בשנת 1918 התגייס ל”גדודים העבריים”.
הוא היה בין ראשוני קיבוץ בית אלפא ומעמודי התווך של הקיבוץ הצעיר, שימש מוכתר המקום, ופעל רבות לרכישת אדמות עבור קק”ל באזור בית שאן וגוש חרוד. הוא שלט בתרבות השכנים ובשפה הערבית, וזכה להערכה רבה מצידם בשל הגינותו ויושרו. בשנת 1972, לאחר פטירתו בגיל 75, כתבו חבריו: “מוסה היה איש אמיץ, חרוץ ומסור בכל ליבו לרעיון הציוני של שיבת העם לארצו ולרעיון עבודת האדמה והקמת התיישבות קיבוצית” (אלי אלון, “גואל האדמות הלא ידוע מבית אלפא”, News1 , 5.11.2018).
מה היו מניעי גולדנברג בהקמת אגודת ה”מגומ”ש”?
לדבריו, כשהלכה אמו לגבות את שכר עבודתם של בני המשפחה, שהועסקו במלחמה בארבה בשנת 1915 ובזריעת תבואות, דחה אותה האיכר העשיר בהלוך ושוב ושילם לה לבסוף סכום פעוט באומרו שזה כל המגיע לה. אמו שבה “בבכי ובקללות נמרצות על ראש כל הגבירים מוצצי דם העניים, המתעשרים מהמצוקה הכללית”. בעקבות כך, החל מוסא להגות “תכניות למרד ופעולות נקם” (מוסה גולדנברג, עמ’ 37).
במלחמת העולם הראשונה, הגיעו ליישוב כספים מיהדות ארצות הברית ומהממשל האמריקני, שהיו אמורים להתחלק בצורת שכר עבודה לנזקקים. אולם, האחראים על חלוקת הכסף, שהיו ממעמד האיכרים האמידים יותר, מעלו בתפקידם ושילמו בכסף זה את שכר עובדיהם, בעוד שאת שכר העובדים האחרים קיצצו ולעיתים שילמו באיחור ניכר. נשמתו של העובד יצאה עד שזכה לראות את הכסף.
בדומה לגולדנברג, גם מזיכרונותיהם של צאצאי הפועלים, התושבים ובעלי המלאכה חסרי הרכוש במושבה, עולות תחושות של מירמור וניכור בשל היחס המתנשא שהפגינו כלפיהם האיכרים ובני משפחותיהם. פערים מעמדיים, כלכליים ואתניים היו חלק בלתי נפרד מחיי המושבה והשפיעו על מרקם היחסים בקרב תושביה. האיכרה והסופרת נחמה פוחצ’בסקי, בת המושבה, התייחסה אף היא לסוגיית המעמדות ולדבריה, היחס לתושב היה כאל אזרח ממדרגה שנייה.
ה”מגומ”ש” – מנקודת מבטו של גולדנברג
השפעתם של ספרי הבלשים, “ניק קרטר” ו”שרלוק הולמס” שקרא גולדנברג ורגשות הנקם שפעמו בו, הובילו אותו לרקום תוכנית פעולה שעוררה סערה במושבה. הוא ושלושה מבני האיכרים החליטו לייסד את אגודת הסתרים “מגומ”ש” – ראשי תיבות של “משפיל גאים ומגביה שפלים”. הפעולה התנהלה במרתף סתרים, ובו נשבעה החבורה שבועת אמונים שהוחתמה בדמם. גם סמל יצרו: יד אדומה חובקת פגיון. תוכניתם הייתה מפורטת: לאחד המתעשרים נשלח מכתב ובו ביקורת על “התנהגותו הבזויה”, ודרישה לתשלום קנס כספי. הכסף הועבר לידי שליח מוסווה, שדאג לחלק את הכסף בין אלמנות ועניים מרובי ילדים וחסרי כול. על השליח היה למסור ל”מגומ”ש” דיווח על אופן חלוקת הכסף. המכתבים כללו התראות ואיומים ונחתמו בסמל ה”מגומ”ש”. לאחר העברת המכתבים, היו יורים לעבר ביתו של פלוני ירייה אחת לצורך אזהרה. בשבועיים הראשונים נחלו הצלחה, וכל מקבלי המכתבים היו חדורי פחד ומילאו אחר הפקודות בדייקנות. בלילות היו סוחבים מחצרות האיכרים מכל טוב, ובמרתף היו עורכים סעודת מלכים לחגוג את ניצחונם, ומעודדים עצמם להמשיך ולהאדיר את מפעלם.
המושבה הייתה כמרקחה. בבתים, בפינות הרחוב ובכינוסים נשמעו האשמות, גידופים וויכוחים סוערים על חברי ה”מגומ”ש” המסתוריים, שהגיעו גם למהלומות ידיים. היו שתמכו במבצע, בעיקר מקרב דלת העם, אך רובם זעמו עליו מאוד. פועלים חמומי מוח צעקו: “רק רבולוציה נגד הבורז’ואזיה! רק מהפכה תביא להבראת המצב!”. הללו הואשמו בידי בני האיכרים כאחראים למהומות. יחסי האיכרים והפועלים היו גם כך מתוחים, ומבצע “מגומ”ש” היה כשמן על המדורה.
הפעולה נפסקה מאליה. אט אט נרגעו הרוחות, אולם הדיה עוד נשמעו פה ושם, עד ששקעו ונשכחו. מעדותו של גולדנברג עולה, כי לו נתפס היו מבצעים בו “לינץ” באמצע הרחוב, “שהרי בין כך לא הייתי אהוד על בני האיכרים בגלל השקפותיי ובגלל קירבתי לציבור הפועלים”. עד היום, כתב גולדנברג ממרחק של זמן, “מדי זכרי את המבצע הזה, אני מלא פליאה, איך יכולתי לבצע דברים כאלה ואיך יצאתי מזה בשלום”.
לעיון נוסף:
- מ’ גולדנברג, והקרן עודנה קיימת, 1965.
- ל’ סגל=ז’מסון וא’ נאור, ילדות בראשון לציון ( 1920-1910), הוצאת רשפים, 1984.
