כתב: דורון נידרלנד, ערך: לביא שי
חברת כל ישראל חברים (כי”ח) פעלה החל משלהי המאה התשע-עשרה להגנה על זכויות היהודים: שוויון זכויות אזרחי, קידום מעמדם החברתי-כלכלי ושילובם בחברה המודרנית בארצות האסלאם. לשם כך פרסה כי”ח רשת של בתי ספר מודרניים, הן מבחינה מוסדית והן מבחינת תוכנית הלימודים.
השימוש במבנה קהילתי ייעודי לחינוך היה חידוש משום שקודם לכן למדו בבית הכנסת (מכתאב). גם השימוש בלוח וגיר, ולמידה בחדרי לימוד לפי שכבות גיל, לא היו מוכרים לפני כן. נוסף לכך, נבנתה תוכנית חינוכית ייחודית לכל שכבת גיל. במוסדות כי”ח הונהגה תלבושת אחידה כדי למנוע הבדלים חברתיים-מעמדיים ולסייע בשמירת הסדר והניקיון. כמו כן הונהגה מערכת הזנה, כדי שגם ילדים עניים יוכלו ללמוד ולהתקדם.
מבחינת תכני הלימוד, הדגישו בכי”ח לימוד מדעים. היו כמובן לימודים כלליים (היסטוריה, חשבון, גאוגרפיה) וכן הכשרה מקצועית – לבנים בנגרות, לבנות ברקמה ותפירה. דגש מיוחד ניתן ללימוד שפה ותרבות צרפתית: שפת ההוראה והלימוד הייתה צרפתית – שנתפסה כשער הכרחי לציוויליזציה ולתרבות המערבית המודרנית. ההצגות שהועלו בבית הספר ביטאו את הנטייה לתרבות צרפת, וכמובן, תעודות הסיום מטעם “אליאנס” נכתבו בצרפתית. התרבות המקומית המוסלמית והתרבות היהודית והשפה העברית כמעט ולא נלמדו – למגינת ליבם של הרבנים ושל פעילי התנועה הציונית.
מימין: סולימאן (סולי) מוטהדה (עומד) בהצגת התיאטרון “הקמצן” מאת מולייר, ביה”ס כי”ח בטהרן, 1958;
משמאל: תעודת סיום בי”ס על-יסודי כי”ח, המדאן 1934 (ארכיון יד בן־צבי)
בתי הספר של כי”ח (“אליאנס”) נחשבו בין מוסדות הלימוד הטובים ביותר בכל ארצות האסלאם בהן הוקמו. הם מילאו תפקיד חשוב בניעות (מוביליות) החברתית של היהודים ובאינטגרציה שלהם בעולם המערבי המודרני. כך גם נוצר פער בין הקהילות היהודיות שזכו למוסדות כי”ח לבין החברה המוסלמית הסובבת, למרות שברבים מהם למדו גם מוסלמים.
בשנת 1898 נחתם הסכם בין אירגון “אליאנס” וממשלת איראן על הקמת בתי ספר יסודיים. בהמשך נוספו כיתות לימוד גבוהות יותר, אך רק בבירה טהרן הלימודים נמשכו עד כתה י”ב. בכל שנות פעילות הרשת למדו בה מוסלמים לצד יהודים. תלמידים ממשפחות מצוקה קיבלו פטור משכר לימוד ואף ארוחות ללא תשלום. ברוב הערים’ בתי הספר היו נפרדים לבנים ולבנות. בשנת 1946 היו באיראן 20 בתי ספר של כי”ח ב-11 ערים, ובהם 6,360 תלמידים ותלמידות.
תוכן ספרי הלימוד הועתק לרוב מספרי לימוד צרפתיים. הילדים לא למדו כלל פרסית או עברית ולא רכשו ידע בתרבות הפרסית או בתרבות ובמסורת היהודית, או אפילו במורשת התרבותית ובאורחות החיים של יהודי איראן. עוד בעיה ייחודית לאיראן: חוסר הידע בלשון הפרסית הקשה על קבלה לעבודה במוסדות המדינה. טענה זו לא נשמעה במוסדות כי”ח בצפון אפריקה, שכן בארצות המגרב היהודים יכולים היו להתקבל במוסדות המעצמה הקולוניאלית השלטת – הלא היא צרפת…
החל משנת 1926 גברה הלאומיות באיראן והחל שינוי דרמטי במצב. העלייה לשלטון של רזא שאה פהלווי (1925-1941) ושל יורשו מוחמד רזא (1941-1979) הביאה לחיזוק הלאומיות גם בחינוך. פורסמה תכנית לימודים אחידה שהדגישה את ההיסטוריה ואת המורשת התרבותית הפרסית, והשפה הפרסית הפכה לשפת ההוראה היחידה המותרת. יתר על כן, בתי הספר איבדו את האוטונומיה הפדגוגית והניהולית שלהם.
בשנות ה־30 וה-40 באיראן, בניגוד לרוב הארצות בהן היו בתי הספר של “אליאנס”, השפה הצרפתית נלמדה רק כשפה זרה. ראשי כי”ח ניסו לתמרן במשך עשר שנים בין הוראת הפרסית והצרפתית ובין תוכנית הלימודים הפרסית לזו הצרפתית, אך לבסוף נאלצו לוותר על חזונם.
יש לציין כי במקביל התרחשה מלחמת העולם השנייה שחוללה אכזבה מהתרבות הצרפתית – זאת לנוכח שיתוף הפעולה של משטר וישי עם הנאצים. במוסדות כי”ח החלו להדגיש תרבות ומורשת יהודית ביתר שאת, והתעמעמה הדומיננטיות וההערצה של התרבות הצרפתית.
הורים, תלמידים ומורים בביה”ס כי”ח בעיר המדאן, בסוף שנות הארבעים.
מימין תלויה תמונת השאה רזא פהלוי, לצד דגל איראן (אוסף מאיר פרארו, יד בן־צבי)
מקורות:
א’ כהן, יהודי איראן והמפעל החינוכי של ‘כל ישראל חברים’, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 22 (1985), עמ’ 93–128
ח’ סעדון, לשרת את עמם בדרכם: כי”ח וקידום הקהילות היהודיות בארצות האסלאם, ירושלים, מכון בן-צבי, 2021
