מלון קליה: מלון האליטות המפואר שהיה ואיננו
ראשיתה של התיירות בים המלח
עבור רבים מאתנו, ים המלח זה ציפה על הגב במים, התמרחות בבוץ, טיול בשמורת עין גדי ופינוק בספא בעין בוקק. אבל לפני כמעט 100 שנה חוף קליה היה מוקד תיירות מרפא בינלאומי יוקרתי, עם אחד מבתי המלון המפוארים ביותר בארץ, וזרם אורחים בלתי פוסק. איך הפך המגנט התיירותי שאין כמותו בכל העולם למקום נטוש ושכוח?
בואו נחזור 100 שנה אחורה
במחצית השנייה של המאה ה-19 החל השלטון העות'מאני לאכוף את הסדר באזור שלנו. עם העלייה ברמת הביטחון בדרכים הגיעו יזמים שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי הרב של המקום. בצפון ים המלח נבנו אכסניה וכמה מלונות קטנים, והוקם גם מזח עבור סירות שהשיטו תיירים. בתחילת 1918 השתלטו כוחות דיוויזיית אנז"ק על אזור יריחו וים המלח, והוא צורף למרחב ההשפעה של האימפריה הבריטית. ים המלח, שנתפס במשך דורות כ"ים המוות", הפך בהדרגה לאתר נופש אפשרי, ואף אטרקטיבי בעיני אנשי המערב.
עובד סודני במלון ׳קליה׳, 1938 צילום: פריץ גולדשמידט, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
זוכרים את המושג "בית הבראה"?
נקודת המפנה היה באפריל 1933, עם פתיחתו של "המוסד למרפא קליה בים המלח". אם מקום כזה היה נפתח היום, הוא בוודאי היה מתהדר בשם מלא השראה באנגלית, אבל גם בלי שם מפוצץ הצליחו היזמים למשוך קהל רב, וקליה הפכה לאתר בילוי מוכר בארץ ומחוצה לה. מקור השם "קליה" הוסבר בדרכים שונות: יש שייחסו אותו ל"קלי" – החומר המרפא שבמי ים המלח; אחרים הצביעו על המילה היוונית קלוס, שפירושה יופי ונוחות; ואף הוצע לראות בו ראשי תיבות של "קם לתחייה ים המלח". המבקרים בחוף קליה נהנו ממסעדה עם רחבה המשקיפה לים, מלתחות סמוך לקו המים ובונגלוס עם תנאי לינה בסיסיים, ובשקיעה נערכו ארוחות ערב ומסיבות ריקודים בליווי תזמורות של יחידות צבאיות.
אפילו המרד הערבי שפרץ ב-1936 לא הצליח לפגוע בפריחה של קליה – הארוחות לאור ירח משכו מאות סועדים, ונוספה גם אטרקציה רפואית חדשה: אמבטיות חמות ממימי ים המלח. באותה שנה גם נחתם החוזה לבניית בית מלון מפואר שתוכנן על ידי האדריכל זאב רכטר, אשר הושפע מאד מהסגנון המודרניסטי וממייסד "באוהאוס" בגרמניה. התפיסה כי אסתטיקה עיצובית מודרניסטית ופונקציונלית משפיעה על בריאות האדם התבטאה בעיצוב המלון. רכטר תיכנן אותו כך שמשבי הרוח יצננו את הקירות החיצוניים העבים, שהיו עשויים מלבני בטון מעורב בתבן והיוו מעין חומת בידוד מפני מזג האויר הקיצוני באזור. עיצוב הפנים האלגנטי הזכיר סלון בבית מגורים מרכז אירופי, עם פריטי ריהוט אקלקטי ושטיחים אוריינטליים שהיו קונטרסט לקירות הענקיים הצבועים בלבן.
מלון ׳קליה׳, מבט מחוף ים המלח – מתוך אוסף ׳חברת האשלג הארץ־ישראלית׳ בים המלח, ארכיון התמונות, יד יצחק בן־צבי
קליה כצומת בינלאומי
מרגע שנפתח בטקס חגיגי בפברואר 1938 נחשב מלון קליה לאחד ממוסדות האירוח היוקרתיים בארץ ישראל, ברמה אחת עם מלון המלך דוד בירושלים. רשימת האורחים האליטיסטית כללה קצינים ופקידי ממשל בכירים, דיפלומטים, ואפילו מנהיגים ערביים מארצות שכנות. כל שלושים החדרים היו בתפוסה מלאה לאורך העונה, ובהמשך נוספו בריכות פנימיות עם מי ים המלח, מגרש טניס ואפילו מגרש גולף ייחודי עשוי חצץ ומלח, שנקרא "מועדון הגולף סדום ועמורה".
הלובי במלון ׳קליה׳, שנות ה-30 של המאה ה-20 – אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, וושינגטון
באפריל 1942 גם התחילו לנחות בים המלח מטוסים ימיים של החברה הבריטית BOAC, שטסו לדרום אפריקה ולהודו שלוש פעמים בשבוע. המנחת בקליה נבחר בגלל קרבתו היחסית לירושלים וסמיכותו למלון האקסקלוסיבי שסיפק מקומות לינה והסעדה. מעל 2,000 נוסעים עברו במנחת זה בין השנים 1943–1946, עד שהתעופה הבינלאומית בארץ ישראל רוכזה בשדה התעופה בלוד.
מנחת המטוסים הימיים, חוף קליה, שנות ה-30
כך חלפה לה תהילת עולם
שנות הזוהר של מלון קליה החזיק נמשכו כעשור. לאחר הדיונים של ועדת אונסקו"פ בקיץ 1947 – הוועדה המיוחדת של האו"ם לקביעת עתידה של ארץ ישראל – גילו בעלי המלון שהאזור לא נכלל בשטח המדינה היהודית בתוכנית החלוקה. המצב הביטחוני הלך והתדרדר, האורחים הפסיקו להגיע והאזור נותק משאר חלקי הארץ. בתחילת 1948 כבר הפך המלון המפואר לסוג של בסיס ללוחמי פלמ"ח. לאחר כישלון המו"מ עם עבר הירדן על עתיד השליטה באזור, פונו בליל 20 במאי 1948 מאות עובדים, חברי קיבוץ בית הערבה ואנשי הפלמ"ח בדרך הים לסדום. הלגיון הערבי השתלט על השטח, מפעל האשלג ומלון 'קליה' הסמוך נבזזו ונהרסו.
מלון ׳קליה׳, כיום – צילום שרה פרי
מורשת והמשכיות
למרות שהמלון לא הוקם כ'מפעל ציוני', הוא הפך לכזה במהלך שנות קיומו ובעיקר אחרי שנחרב. מלון קליה הוכיח כי ניתן למשוך לארץ ישראל תיירות עילית לא רק בזכות עבר דתי והיסטורי, אלא גם באמצעות פיתוח אתר נופש ומרפא ברמה בינלאומית. במבט לאחור, ניתן לראות במתחמי המלונות של עין בוקק המשך ישיר – גם אם מרוחק בזמן ובמרחב – לחזון שהתממש לראשונה בחוף הצפוני של ים המלח בראשית שנות ה-30.
*** *** ***
תמצית מתוך מאמר מאת ערן גליק ופרופ' קובי כהן־הטב, שראה אור בגיליון 188 של כתב העת "קתדרה" בהוצאת יד בן־צבי. לעיון במאמר המלא יש ללחוץ כאן, ולרכישת גיליון קתדרה השלם יש ללחוץ כאן
