תמונה משנות ה־40: על קיר מבנה ברומא, בירת איטליה, כתוב הפסוק המפורסם ‘עבדים היינו, עתה – בני חורין.’ המילים מלוות באיורים של מצרי נוגש בעברי ליד הפירמידות, ולעומתו דגל ישראל מתנוסס על מפת המדינה. נסיבות הציור סוגרות מעגלים מרגשים של חירות ועול, של ישראל ומצרים, של יציאה נסית וחציית ים.
שתי התמונות הללו נמצאו באלבומו של צבי כרמל־קרוכמל, שהובא לתיעוד בארכיון יד בן־צבי. צבי קרוכמל נולד ב־1925 בווינה ובה גדל. בשנה שבה היה לבר מצווה התחולל ה’אנשלוס’, סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. כעבור שנה וחצי, בנובמבר 1939, הצליח צבי להצטרף לקבוצת בני נוער שקיבלו ויזת מעבר איטלקית ועלו לארץ ישראל. להוריו לא שיחק המזל: אימו הינדה נפטרה משחפת, ואביו סנדר נשלח לבוכנוואלד ומשם לאושוויץ.
צבי התגורר בחיפה ועבד בחנות חשמל, והחל ללמוד במגמת רדיו בתיכון בסמ”ת (בית הספר התיכוני־מקצועי ליד הטכניון). ב־1946 פיקד והדריך אלחוטנים בצפון הארץ במסגרת ‘ההגנה’, התגייס לפלמ”ח והיה אלחוטן ומדריך רדיו ביחידות שונות. בימי מלחמת העצמאות היה, בין השאר, אחראי להקמת רשת הקשר בחזית הצפון. בקום המדינה הצטרף קרוכמל ל’גדעונים’ – האלחוטנים שפעלו בשירות ‘ההגנה’ ו’המוסד לעלייה ב’, בתחנות רדיו ועל הספינות שהבריחו מעפילים וציוד מלחמתי. בתפקידו זה הפליג בספינות רכש שהביאו תחמושת, נשק כבד ואף דלק מטוסים וציוד לשדות התעופה מאיטליה לישראל הנאבקת על קיומה.
האיש שלא הספיק לצאת ממצרים
קרוכמל הוצב באיטליה, שבה לחם אביו במלחמת העולם הראשונה. בין הפלגותיו בספינות ‘הזקן’, ‘בהירה’, ‘רקס’ ו’ירדנה’, השתתף עם חבריו ליחידה בליל הסדר שנערך באפריל 1949 (ניסן תש”ט) ב’וילה בורגזה’ ברומא. בלב המתחם המרשים, לא הרחק משער טיטוס (שגם אותו צילם קרוכמל), חגגו ‘הגדעונים’ את חג החירות לעמם ולמדינת ישראל, שטרם מלאה לה שנה. קרוכמל רשם בגב התמונות את שם ה’גדעוני’ שצייר את התפאורה לחג על גבי הקיר: מקס בינט.
מקס (מאיר) בינט גדל בגרמניה, עלה ארצה כנער ב־1935 עם הוריו וכעבור שנה הצטרף לארגון ‘ההגנה’. ב־1946 הוכשר בקורס רדיו ואלקטרוניקה בבריטניה, וב־1947 גויס ל’גדעונים’. כעבור זמן מה עבר לאיטליה וייצר מכשירי קשר עבור הספינות בקרבת מילאנו, בירת מחוז לומברדיה. באפריל 1952 יצא בינט בשליחות ‘המוסד’ למצרים במסווה של איש עסקים גרמני. בדירתו בישראל שיכן ‘המוסד’ במשך תקופה מסוימת יהודי מצרי בשם ד”ר משה מרזוק.
ב־7 באוגוסט 1954 נעצר מרזוק בקהיר בחשד לחברות ברשת ריגול וחבלה, בפרשה שנודעה לימים כ’העסק הביש’. כעבור ימים ספורים נעצר גם מקס בינט, שלא היה מחברי הרשת ולפיכך לא חשד שנחשף, ולכן ‘המוסד’ בחר להשאירו במצרים. הוא נחקר ועונה, כיוון שהמצרים חשדו כי עמד בראש רשת הריגול. בשעה 4 לפנות בוקר ביום 21 בדצמבר 1954 נמצא בינט חסר חיים בתאו. גופתו הועברה לבית קברות פרטי ברומא, שבה צייר רק חמש שנים קודם לכן את פסוק החירות מן ההגדה. ב־1959 הועברה גופתו לישראל ונטמנה בהר הרצל בטקס חשאי, וכעבור 18 שנה הוכר רשמית כחלל המודיעין הצבאי. באלבום של עמיתו צבי כרמל־קרוכמל נחשפה העדות המרגשת לכישרונו של בינט – שלא יצא ממצרים בזמן.
תגלית מפתיעה נוספת מאותו אלבום היא תמונה שצולמה על סיפון אוניית הרכש ‘הזקן’ בסוף 1948: דן בן־אמוץ, שהיה בין מלווי הספינה, גזר מעיתון את דמותו של ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי השנוא, ו’תלה’ אותו על גרדום בתאו.
