מדיניות החוץ הישראלית השקיעה בעשרים שנותיה הראשונות אנרגיה רבה להבטחת הכרה בין-לאומית במציאות שעוצבה בסיום מלחמת העצמאות. במסגרת מאבק מדיני זה היתה עמדתו של העולם הנוצרי אחת הבעיות הסבוכות שהמדינה הצעירה נתקלה בהן. על אף שעמדה זו לא היתה אחידה ראו בירושלים את העולם הזה כגורם עוין היכול לפגוע ישירות ובעקיפין בישראל.
הספר, המסתמך על מקורות שנחשפו לא מכבר לעיון, מציג לראשונה את התמודדותה הדיפלומטית של ישראל עם מציאות שהיתה משולבת בטיפולה המורכב בקהילות הנוצריות וברכוש של הכנסיות שבתחומה. המחקר מבליט את הלבטים שהיו כרוכים בהופעה הראשונה של ריבונות יהודית מדינית מול העולם הנוצרי, ואת העובדה, שגישתה לעולם זה בשנותיה הראשונות נשענה על יסודות של ריאל-פוליטיק רציונלי ועל שיקול תועלתני וקר של מדינה עצמאית. אך היא ניזונה גם ממשא היסטורי-דתי-רגשי ייחודי שנשאה על כתפיה ושהיה לא פחות משמעותי ורב השפעה על החלטותיה ושיקוליה.