גיליון 183 של קתדרה פותח במאמר מאת רועי מרום, המתחקה אחר תמורות במרחב הכפרי הערבי שבין שדרת ההר לעיר יפו בשנים 1750–1948 בדגש על הכפר אלשיח’ מונס. המאמר עוסק בגיאוגרפיה ההיסטורית של הכפר, בנסיבות הקמתו, במוצא תושביו, בכלכלתו המגוונת ובקשריו עם הסביבה הקרובה והרחוקה. חשיבותו של המחקר נובעת מקדמותו של הכפר בהתיישבות הערבית בשרון ומהתפקיד הבולט שמילאו תושביו בחיי החברה והכלכלה בסביבה עד 1948.
בתקופת המנדט הבריטי החלו תושבי הכפר לצאת ממנו אל המרחב הסובב ואף ליפו, וכך שימשו כסוכני שינוי ותיווך, ורתמו ידע, טכנולוגיה וממון לפיתוח הכלכלי והחברתי של הכפר. הסמיכות של אלשיח’ מונס למרחב הכפרי מצד אחד ולמרכז האורבני של תל אביב – יפו מצד אחר הובילה להתפתחות מרחב מגורים שביטא תפיסות ארכיטקטוניות, חברתיות, לשוניות וטכנולוגיות משני המרחבים הללו. הכפר היה למרכז אזורי חקלאי והפך לעיירה שנבנו בה בתי מידות, שהיו בה מערכת חינוך ותרבות פנאי עשירה, ואף הוקמה בה מועצה מקומית, שהייתה יציבה מבחינה כלכלית. בניגוד לתיאוריות קודמות, שעל פיהן התושבים הערבים המקומיים היו אוכלוסייה סבילה ונחשלת, וההתרחבות היישובית הערבית נבעה מהגירה מבחוץ, המאמר מוכיח כי מוצא מייסדי הכפר היה מקומי, משדרת ההר, וכי ההתרחבות היישובית במישור החוף נבעה דווקא מהתפשטות הליבה היישובית מאזורי ההר אל מישור החוף. התמונה העולה מן המחקר פותחת צוהר להבנת התפתחותם של כפרים אחרים במרחב העורפי של יפו.
המאמר השני, מאת ירון בן-נאה, עוסק בקורותיה של ישיבת אח”ד בנחלת שבעה בירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית. המחבר מנתח תעודה ערבית שזוהתה כעוסקת בהקדש ישיבה זו בצל מחלוקת שנתגלעה בין אחד ממייסדי הישיבה ליורשי המייסדים האחרים. התעודה תורמת לנו פרטים על טיב ההקדש ועל ניהול הסכסוך שפרץ לאחר פטירת שניים מן המייסדים. עוצמת הלחץ שהופעל על אנשי הישיבה והמאבק שהתפתח מעידים שמדובר היה בנכס משמעותי באזור מבוקש. מניתוח התעודה עולה שורת שאלות: האם מדובר בארגון מחודש של נכסי ההקדש הספרדיים בעקבות המשבר הכספי שבו הייתה נתונה העדה הספרדית בתקופה זו? מה הייתה מידת סמכותה וכוחה של הקהילה היהודית במרחב העות’מאני? מה טיב האיומים שהופעלו מטעם הקהילה או אנשים פרטיים כדי למנות אדם מסוים לניהול ההקדש? והאם המשיכה הקהילה היהודית להזדקק לבית הדין השרעי? מאמר זה חושף צדדים שלא היו ידועים על ישיבת אח”ד וממחיש את חשיבותם של מסמכים הכתובים בערבית לתולדות ארץ-ישראל ויישובה.
במאמר השלישי, מאת גיל הרן, אסתי ינקלביץ ואסף זלצר, נדון פיתוח התיירות בטבריה בתקופת המנדט. המחברים סוקרים את מוקדי המשיכה התיירותיים הראשוניים בעיר ובוחנים את השפעתם על הנוף העירוני, ואף עומדים על מכלול המאפיינים של העיר ואוכלוסייתה ועל השינויים שחלו במרחב העירוני בדגש על חלקה של הקהילה היהודית.
בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה החלה פעילות תיירותית חילונית במרחב ארץ-ישראל, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה הארץ ליעד תיירותי משמעותי. פיתוח התיירות והגידול בהיקפה היו מן השינויים הגדולים שהתחוללו בתקופת המנדט בארץ בכלל ובטבריה בפרט, והדבר התאפשר בין היתר בזכות שיפור דרכי התחבורה. אולם לגידול בהיקף הפעילות התיירותית בעיר נלוותה תחושת החמצה, בשל חוסר היכולת לנצל באופן מיטבי את גורמי המשיכה הייחודיים שלה – מעמדה כאחת מארבע ערי הקודש, תנאי מזג האוויר הנוחים בחורף, הסמיכות לאגם בעל משמעות היסטורית ודתית לנוצרים, שהתאים גם לרחצה, והמעיינות החמים. אף על פי שהוקמו בעיר שירותי אירוח, שכללו מלונות וחופי רחצה, לא הצליחה טבריה להפוך למוקד תיירות משמעותי ולממש את מלוא הפוטנציאל התיירותי שהיה טמון בה. נראה שמאפייני האוכלוסייה והאווירה המקומית, כוחה המוגבל של העיר למשוך אליה השקעות כספיות, היעדר מוטיווציה לפיתוח מכלול מרכיבי התיירות והיעדר סיוע ותקציבים מהשלטון המרכזי וממוסדות היישוב – כל אלה עיכבו את התפתחות התיירות בעיר.
במאמר הרביעי עמי איילון מציג תמונה רבגונית של החברה הפלסטינית ועמדותיה לנוכח התקרבות המלחמה העולמית למזרח התיכון במהלך שנת 1942, וזורה אור על מורכבות התייחסותה אל מדינות הציר ואל בעלות הברית. אגב כך הוא מאיר צדדים מוכרים פחות ביחסה של החברה הפלסטינית לבית הלאומי היהודי.
בזיכרון ההיסטורי הרווח הייתה עמדת האוכלוסייה הערבית המקומית כלפי אפשרות כיבוש גרמני של הארץ תמונת ראי של עמדת היישוב היהודי, כלומר ציפייה אופטימית מתוך אמונה שהכיבוש ישים קץ לבעיה הכפולה של האיום הציוני והשלטון הבריטי, נותן החסות לציונים. אך בפועל החזיקו ערביי הארץ לאורך השנים בעמדות מגוונות, שנגזרו ממציאות חברתית-פוליטית מורכבת בקהילה הפלסטינית וממגוון הדעות באשר למלחמה, למחנות שלחמו בה ולדגמים האידיאולוגיים שייצגו מחנות אלו. כבר בשנות השלושים לקחו האליטה הפלסטינית המשכילה והעיתונות שלה חלק פעיל בשיח על אודות המשטרים השונים באירופה, והציגו קשת דעות רחבה, ולקראת סוף העשור התחזקה בקרבן הנטייה להסתייגות מהדיקטטורות האירופיות ולביקורתיות עליהן.
לקבוצות פלסטיניות שונות היו שיקולים פרגמטיים, חומריים ואחרים שהובילו להעדפת הסדר הבריטי המוכר והיציב על פני עתיד בלתי ידוע ולדאגה מאפשרות החלפתו של הסדר הקולוניאלי הבריטי בשלטון קולוניאלי אחר, המאמין בנחיתות העמים השמיים. פעילותו של המנהיג הפלסטיני חאג’ אמין אלחוסיני בברלין וטיפוח הברית הפלסטית–הגרמנית אומנם יצרו תקווה לשינוי המציאות בארץ, אך גם עוררו דאגה בקרב יריביו המקומיים וחשש מאפשרות שובם של החוסינים כמנצחים לפלסטין. בקבוצות המבוססות יותר בקהילה הערבית בלטה הדאגה מהטלטלה שתעבור הארץ אם יתחלף השלטון. המאמר מאשש את הטענה שיחסה של האוכלוסייה הערבית למלחמה ולצדדים שהשתתפו בה לא הייתה אחידה, ושבחלקים גדולים של הציבור הערבי בארץ שררו התחבטות, מבוכה ובלבול לנוכח האפשרויות שזימנה המלחמה ומשמעויותיהן לפלסטין.
את פרק המאמרים בחוברת חותם מאמר מאת אמיר גולדשטיין ואלחנן שילה, הבוחן את יחסי הגומלין בין שתי קבוצות שפעלו בזירה הפוליטית והציבורית בישראל בשנים 1967–1979: תומכי שלמות הארץ בתנועת העבודה והציונות הדתית האקטיוויסטית. במרכז הדיון עומד מפגש פוליטי, חברתי, תרבותי ובין-דורי בין שתי קבוצות בעלות תפיסות ומסורות פוליטיות שונות. פעילותן המשותפת של שתי הקבוצות התמקדה במאבק על שלמות הארץ ועל קידום ההתנחלות, לשם הבטחת האחיזה הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. המאמר מאיר את קווי המתאר העתידיים לפיצול הרעיוני בחברה הישראלית – לא בין הימין הרוויזיוניסטי לשמאל הסוציאליסטי אלא בין הציונות הפרגמטית על שלל גווניה לבין החוגים האמוניים-משיחיים. המחברים מציגים על ציר הזמן את מערכת היחסים המשתנית בין שתי הקבוצות, ומנתחים דגמים שונים של שיתופי פעולה בינן, עד לשקיעתה של האליטה ההתיישבותית הישנה כקבוצה מאורגנת ומובחנת, שבמרכזה ניצבו אישים מתנועת העבודה, ועלייתה של האליטה ההתיישבותית החדשה, הדתיים-הלאומיים מהמחנה האקטיוויסטי-הניצי.
אף על פי שראשי ‘התנועה למען ארץ-ישראל השלמה’ העריכו שיוכלו להשפיע על מפלגת ‘העבודה’, שבה צמחו, ככל שחלף הזמן הם התרחקו מבחינה נפשית ופוליטית ממפלגת השלטון, וגברה בקרבם ההערכה שקידום העמדות הניציות מחייב שינוי יסודי במערך הפוליטי בישראל וחבירה לימין. החבירה ל’ליכוד’ בשנת 1973 העמידה את חברי הסיעה בקונפליקט – היה עליהם להקריב את ערכיהם הסוציאליסטיים על מזבח ערך שהיה חשוב להם יותר, ארץ-ישראל השלמה. תהליך הקמת ‘התחיה’ היה שירת הברבור של האליטה ההתיישבותית הישנה, ומשלב זה צירוף המושגים תנועת העבודה וארץ-ישראל השלמה הפך לבלתי מתקבל על הדעת.
במדור ‘עם הספר’ סקירות על שלושה ספרים העוסקים בנושאים מתחום תולדות ארץ-ישראל ויישובה: בית הכנסת בעין גדי ומחקר בתי הכנסת העתיקים בארץ-ישראל; המדיניות הרומית אחרי החורבן; ההיסטוריה של העיר ציפורי.
קריאה מהנה,
יעל דינוביץ, מרכזת המערכת, ומערכת קתדרה