מעטים החוקרים שעסקו בתולדות הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, אך בשנים האחרונות התעורר עניין בנושא זה ופורסמו כמה מחקרים על צדדים שונים של התפתחות תחום מחקר זה. חיה כץ, מרצה בכירה במכללה האקדמית כינרת, פרסמה בעבר ביוגרפיה של החוקרת רות עמירן. ספרה החדש עוסק ביחסן של ארבע קבוצות אוכלוסייה בישראל לארכיאולוגיה: דתיים-לאומיים, חרדים, ערבים ונשים, ובמעמדם של בני קבוצות אלו בתחום זה. הספר נכתב מנקודת מבט סוציולוגית. הוא נפתח ומסתיים בקביעה של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו שהתפתחות הידע מבטאת התפתחות כוחות חברתיים ופוליטיים המשתנים לאורך ציר הזמן. קביעה זו באה לידי ביטוי ברור בנושא שלפנינו.
בהקדמה המחברת פורסת את מבנה הספר ואת הרקע המחקרי לכתיבתו. היא מגדירה אותו אתנוגרפיה ארכיאולוגית ומספרת כי נכתב על בסיס ראיונות רבים ומחקר ארכיוני, ואף מדגישה כי בהיותה אישה דתייה העוסקת בתחום הארכיאולוגיה, היא עצמה חלק מנושא המחקר.
הפרק הראשון הוא פרק מבוא. בתחילתו נסקרת ראשית פעילותם של יהודים במחקר הארכיאולוגי של ארץ-ישראל, בתקופה שעד הקמת מדינת ישראל. בתקופה זו היו בארץ ארכיאולוגים יהודים מעטים, ובמחקריהם, שמטבע הדברים אף הם לא היו רבים, הושם הדגש על תקופות המשנה והתלמוד. ממצאי המחקרים הללו שימשו לחיזוק תודעת המורשת היהודית בארץ ולהצדקת האידיאולוגיה הציונית בעיני הציבור היהודי ואומות העולם. בהמשך הפרק נסקר המחקר הארכיאולוגי של ארץ-ישראל בשנים 1948–1967, תקופה שלדברי המחברת הייתה עידן הזהב של הארכיאולוגיה הישראלית. בתקופה זו הייתה הארכיאולוגיה לנדבך מרכזי במה שהמחברת מכנה הדת הלאומית החילונית או דת הקרקע; דת זו הייתה הגמונית מבחינה פוליטית ותרבותית בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה ומוביליה היו גברים אשכנזים. הארכיאולוגיה שימשה בשנים אלו כלי חשוב ליצירת הזהות הישראלית החדשה ולחיזוק הקשר בין העם לארץ, ונועדה במיוחד לצורכי פנים – לגיבוש הקבוצות השונות שהרכיבו את החברה הישראלית באותם ימים. אנשי אגף העתיקות במשרד החינוך, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה והמחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית שימשו נוסף על עבודתם כחוקרים גם כסוכני תרבות שתפקידם לעורר בציבור עניין בארכיאולוגיה. כץ רואה שינוי במגמה זו מאז שנות השבעים: לצד השינויים שחלו בחברה הישראלית למן המהפך הפוליטי בשנת 1977 חלה התמקצעות אקדמית של הארכיאולוגיה; באוניברסיטאות נוסדו חוגים לארכיאולוגיה והוקמה רשות העתיקות. המחברת מרחיבה בנושא התפתחות הארכיאולוגיה הקהילתית בארץ ומתארת את פעילות רשות העתיקות בשנים האחרונות בתחום המורשת והנחלת הארכיאולוגיה לציבור היהודי והלא-יהודי.
הפרק השני מוקדש ליחס החברה הדתית לארכיאולוגיה. הפרק פותח בפעילות של ארכיאולוגים נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים, שהונעו מטעמים דתיים, ובריאקציה שקמה לגישה זו בעיקר בארצות-הברית בדור האחרון. בהמשך נסקרת הפעילות של מלומדים וחוקרים יהודים דתיים בתחום הארכיאולוגיה משלהי המאה התשע עשרה עד שנות השמונים של המאה העשרים. מספר הארכיאולוגים הדתיים בתקופה זו היה קטן, והארכיאולוגיה נתפסה כתחום ידע המבסס גישה חילונית לקשר בין העם לארצו. בסקירת היחס לארכיאולוגיה בציבור הדתי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה המחברת עומדת על הפעילות הנמרצת של אנשי משרד הדתות לזיהוי וטיפוח של קברי צדיקים ועל ההתנגשות בינה לבין המחקר הארכיאולוגי, וכן על ההסתייגות בקרב הציבור הדתי האורתודוקסי מלימודי התנ"ך ומעיסוק אקדמי בלימודי יהדות ועל ההתנגדות לגישה מחקרית-ביקורתית לטקסטים מסורתיים קדומים. לדבריה בהשפעת מלחמת ששת הימים גברה התעניינות הציבור הדתי-הלאומי בארכיאולוגיה, ותרמה להתפתחות זו, בעיקר בקרב הסטודנטים הדתיים-הלאומיים, במחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בסיכום הפרק המחברת מצביעה על שינוי שחל במרוצת השנים בציבור הדתי-הלאומי: בעוד שבשנותיה הראשונות של המדינה הייתה הפרדה בין עסקנות ציבורית-פוליטית לבין פעילות רבנית-הלכתית, במהלך ארבעים השנים האחרונות גברה ההתערבות הרבנית-ההלכתית בזירה הציבורית-הפוליטית. לדעת המחברת קו פרשת המים בתהליך זה היה החלטות הרב שלמה גורן בעניין החפירות בעיר דוד (ראו להלן) – במקרה זה גברה קביעה הלכתית על שיקולים פוליטיים-אזרחיים.
אשר ליחס הציבור החרדי לארכיאולוגיה המחברת כותבת כי לציבור זה יש עניין רק בהשלכות המחקר הארכיאולוגי על הבנת הלכות, והדבר מתבטא למשל בפעולות של עמותת 'מטמוני ארץ'. בסופו של דבר נותר הציבור החרדי מנותק מן הפעילות הארכיאולוגית, כחלק מן הניתוק שלו מן המחקר במדעי היהדות בפרט ובמדעי הרוח בכלל.
הפרק השלישי ממוקד בסוגיית היחס של הציבור הדתי לחפירת קברים. נושא זה מוכר היטב לקהילת הארכיאולוגים, שהרי ההתנגדות לחפירת קברים הביאה לשינוי בחוק העתיקות ולהטלת הגבלות משמעותיות על המחקר הארכיאולוגי. המחברת מתארת בהרחבה את הרקע ההלכתי ואת תולדות המאבק בנושא זה משלהי המאה התשע עשרה בעיקר באזור ירושלים. עניין מיוחד יש בחפירת הנקרופוליס היהודי בבית שערים: בעוד החפירות במקום בשלהי שנות השלושים התנהלו ללא מחאות, בעת חידוש החפירות באתר בשנות החמישים היו לא מעט מחאות והפגנות, ובכל זאת נמשכו החפירות. אולם החל משנות השבעים, עם תחילת פעולתה של חברת 'אתרא קדישא', קיבל המאבק פנים חדשות והגיע לביטוי קיצוני בהפגנות אנשי העדה החרדית נגד החפירות בשטח G בעיר דוד. המחברת דנה בהרחבה בתולדות מאבק זה, שהוכרע בהתערבות שר החינוך איש המפד"ל זבולון המר ובפסיקותיו ההלכתיות של הרב גורן שקבעו גבולות ברורים למחקר הארכיאולוגי בצפון עיר דוד. הפרק מסתיים בתיאור טקס הטלת קללת פולסא דנורא ביגאל שילה, מנהל החפירות בשטח G; מותו לאחר שנים מספר ממחלה קשה נתפס בעדה החרדית כמימוש של הקללה. אין ספק שהאירועים סביב החפירות בשטח G בעיר דוד היו מכוננים, לא רק במה שנוגע להשפעת החרדים על הפעילות הארכיאולוגית אלא גם כראי לעליית מעמדם ככוח משפיע בתחומים רבים בחברה הישראלית.
הפרק הרביעי עוסק ביחס החברה הערבית-הישראלית לארכיאולוגיה ובפעילותם של ארכיאולוגים בני חברה זו. הסקירה מתחילה בתקופת המנדט הבריטי, שבה עסקו בחקר הארץ בעיקר ארכיאולוגים זרים ומנגד מועטה הייתה פעילותם של חוקרים מקרב ערביי ארץ-ישראל בתחום זה. המחברת מתארת את עבודתו של הארכיאולוג הפלסטיני דימיטרי ברמקי באותם ימים, את התיעוד האתנוגרפי של תאופיק כנען ואת שיתוף הפעולה בין ערבים ליהודים במחלקת העתיקות המנדטורית ובמוזיאון רוקפלר עד שנת 1948. מאז הקמת מדינת ישראל ועד שנות השמונים לא הייתה כמעט שום פעילות של ערבים ישראלים בתחום הארכיאולוגיה. מצב זה השתנה למן שנות השמונים, כאשר החלו סטודנטים ערבים בלימודי ארכיאולוגיה; כמה מהם היו לחוקרים או בעלי תפקידים, כולל בכירים, ברשות העתיקות ובמוסדות אחרים ושניים מהם משמשים מרצים באוניברסיטאות. כתב-העת בערבית 'אבן הפינה' (حجر الزاوية), היוצא לאור משנת 2018, מביא לציבור הערבי בישראל ומחוצה לה את חידושי המחקר הארכיאולוגי בארץ. עם זאת קשה לומר כי הארכיאולוגיה פרצה לתודעת הציבור הזה בצורה משמעותית. הפרק מסתיים בנושא חקר הכפרים הערביים שננטשו בשנת 1948. אומנם על פי חוק העתיקות הישראלי, המבוסס על חוק העתיקות המנדטורי, עתיקה היא ממצא שנוצר לפני שנת 1700 לסה"נ, אך בכל זאת היו ארכיאולוגים ישראלים מעורבים בחקר הכפרים הללו. המחברת מזכירה את סקר הכפרים שנערך בשנות השישים, לפני ששוטחו רבים מהם, ואת המחקרים של הכפרים מוצא (קולוניה) וזרעין, שנערכו בשנים האחרונות. על אלו ניתן להוסיף את מחקר הכפר קדס בגליל העליון בשנים האחרונות.
נושאו של הפרק החמישי הוא מקומן של נשים במחקר הארכיאולוגי הישראלי. לאחר סקירת מקומן של נשים בארכיאולוגיה העולמית המחברת מציגה את פועלן בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי: החוקרות האנגליות דורותי גרוד, אולגה טפנל וקתלין קניון (אם כי קניון פעלה כחוקרת עצמאית רק לאחר 1948, בירושלים וביריחו, שהיו בשלטון ירדן) והחוקרת היהודייה יהודית מרקה-קראוזה, בתו של מנהל 'מקווה ישראל', שלמדה בצרפת, חפרה באתר אלתל, המזוהה עם העי המקראית, ונפטרה ממחלה בגיל צעיר. חוקרות אלו היו יוצאות דופן בעולם שרובו גברי. בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל היו רות עמירן, טרודה דותן וקליר אפשטיין דמויות מרכזיות בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, והמחברת דנה בעבודתה של כל אחת מהן. משנות השמונים של המאה העשרים ועד ימינו הלך וגדל מספרן של הארכיאולוגיות, אך המחברת מדגישה כי רובן עסקו במחקרי ממצאים כמו כלי חרס או במחקר במעבדות אנליטיות ולא ניהלו חפירות רחבות היקף, למעט בתחום הארכיאולוגיה הפריהיסטורית; גם מבחינה זו חל שינוי לטובה בשנים האחרונות. אומנם מספר הנשים חברות הסגל האקדמי בחוגים לארכיאולוגיה קטן ממספר הגברים, אך זו תופעה כללית באקדמיה הישראלית, ומכל מקום גם בעניין זה ניכר שיפור עם הזמן. המחברת מציגה סטטיסטיקה של הצעות המחקר שהוגשו לקרן הלאומית למדע בשנים 2010–2020, והנתונים מצביעים על גידול משמעותי בשיעור ההצעות של חוקרות – בשנת 2020 הגישו נשים 43 אחוז מכלל ההצעות. עם זאת קיימת חלוקה ברורה בין גברים לנשים בסיווג לפי סוגי המחקרים: בתחום מימון חפירות הגישו נשים רק 20 אחוז מן ההצעות בממוצע. ברשות העתיקות נשים תופסות מקום מרכזי בהרבה מאשר באקדמיה: כ-120 נשים עובדות בתחומי עבודת שדה (פיקוח וניהול חפירות) וכ-140 נשים עובדות בתפקידים אחרים במחקר הארכיאולוגי. תמונת מצב זו מעידה על תהליך הדרגתי של סגירת פערים בין גברים לנשים בתחום הארכיאולוגיה. לבסוף המחברת דנה בסוגיית האפליה הכפולה – על בסיס מין ודת בשילוב שיוך עדתי או לאומי. סוגיה זו עולה תדיר במחקרים מסוג זה, אך אין די נתונים כדי להגיע למסקנה ברורה על אפליה כזו בעולם הארכיאולוגיה בישראל.
בפרק המסקנות המחברת מדגישה את הממד החברתי של מחקרה. במדינת ישראל עד שנות השבעים של המאה העשרים עניין המידע הארכיאולוגי בעיקר את החוגים ההגמוניים בחברה היהודית: אשכנזים חילונים, תושבי הערים וההתיישבות העובדת; מבחינתם הארכיאולוגיה חיזקה את הקשר בין העם לארצו, בעוד שלחוגים הדתיים וכן למגזר הערבי לא היה צורך או עניין בתחום זה. מצב זה הלך והשתנה למן המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977, מהפך שהביא לשינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית, ואלו הולכים ומתעצמים מאז ועד היום. המחברת רואה במהפך זה את השלב שבו נחלשה הדת החילונית, שלארכיאולוגיה היה בה מקום מרכזי, ולעומתה אימץ הציבור הדתי-הלאומי את הארכיאולוגיה כתחום חשוב. גם במגזר הערבי חל שינוי והתעוררה התעניינות בארכיאולוגיה כמקצוע ללימוד ולעבודה, אם כי בהיקף מצומצם. רק בפרק המסקנות המחברת רומזת לבעיה העדתית בארכיאולוגיה הישראלית, אך אינה עוסקת בכך בספרה.
הספר מלווה במראי מקום למחקרים קודמים הן בנושא המחקר והן בנושאים מקבילים ותיאורטיים בארכיאולוגיה העולמית.
מצאתי כי זהו ספר מעניין המעלה סוגיות המוכרות לרבים אך לא נוסחו עד כה בדיון אקדמי. ההתפתחות החברתית שמציגה כץ בספרה מהווה ראי להתפתחות ולשינויים בחברה הישראלית בכללותה. היא מציירת בספר את התמונה כפי שהיא ועוסקת ללא יראה בכמה נושאים רגישים. בכותרת המשנה של הספר ובמהלך הדיון המחברת מכנה את ארבע הקבוצות החברתיות שבהן היא עוסקת – דתיים-לאומיים, חרדים, נשים וערביי ישראל – קבוצות שוליות לעומת הקבוצה ההגמונית בארכיאולוגיה הישראלית, קבוצת הגברים האשכנזים. אולם קשה לראות בנשים, שהן כמחצית האוכלוסייה, קבוצה שולית, וגם הקבוצות הנזכרות האחרות הן מרכיבים מרכזיים של האוכלוסייה הישראלית כיום. כפי שעולה במידה רבה מן הספר ומן המציאות המוכרת לנו, בשנים האחרונות חל שינוי של ממש במעמד הנשים והציבור הדתי-הלאומי, ושתי קבוצות אלו תופסות מקום גדל והולך בפעילות הארכיאולוגית כמו גם בתחומי חיים אחרים בחברה הישראלית. חשוב מדי פעם לסקור את מצב המחקר בכל תחום בפרספקטיבה חברתית-היסטורית, וחיה כץ עושה זאת בהצלחה בספר זה במה שנוגע לקבוצות הייחוס שבחרה.