על פי המשנה במסכת מידות הסורג, שסימן את תחום עלייתם של נוכרים להר הבית, נפרץ בימי 'מלכי יוון'. בחינת המונחים מלכי יוון ומלכות יוון בספרות חז"ל ובמגילות קומראן מראה שמדובר במונחים קדומים שהשתקעו בספרות חז"ל, והמכוונים כלפי מלכי השושלת הסלווקית דווקא. עובדה זו מחזקת את אמינותן ההיסטורית של המסורות שבהן מופיעים מונחים אלו. לפיכך ניתן לפרש ש'חומת החצר הפנימית' שהרס אלקימוס (כמסופר במקבים א) הייתה הסורג, ולהבין שהוא נבנה כנראה בידי יהודה המקבי, כדי למנוע עליית נוכרים להר הבית. אלקימוס, ששיתף פעולה עם השלטון הסלווקי, הרס את הסורג במסגרת השבת היחסים בין היהודים לבין הסלווקים לקדמותם. אך כשחזרו החשמונאים לשלוט בהר הבית, נבנה הסורג מחדש. הטענה שהורדוס בנה את הסורג כדי לפייס יהודים שהתנגדו לעליית נוכרים להר הבית אינה סבירה, שכן הורדוס דווקא הגביל וצמצם את גישת הנוכרים להר הבית. אך אפשר שהוא שינה את מיקומו של הסורג ולפיכך גם הטיל עונש מוות על גוי החוצה אותו.

מאמר זה עוסק בחיבור לא ידוע הכולל תיאור של ארץ-ישראל מנקודת מבט יהודית-לאומית, ובמחברו, שמואל בן ניסן ב"ק (1837–1902). החיבור, שנכתב בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, נלווה לאלבום של תמונות ארץ-ישראל ותוכנו עוצב בהתאמה לסדר התמונות שבאלבום. סיפורם של כתב-היד – שככל הנראה לא פורסם מעולם – ושל האלבום, שהיה הראשון מסוגו שהופק מנקודת מבט ציונית, כרוך בדמותו של המחבר, אשר כמעט נשכח גם הוא.
הגילויים המוצגים במאמר מאירים כמה היבטים בהיסטוריה של יהודי ירושלים בתחילת המאה העשרים, ובהם חדירת אומנות הליתוגרפיה (הדפס האבן) ותחילת עידן האלבומים הציוניים. יתר על כן, תוכן החיבור וסגנונו מלמדים כי סוגת הקינה הלאומית ומוטיבים מיתיים דוגמת מוטיב דם ההרוגים המקדש את אדמת הארץ קדמו לתקופת העלייה השנייה ונכחו גם בתודעתם של בני 'היישוב הישן' – יותר מעשור לפני הופעתו של ספר 'יזכור' הראשון לזכר חללי ארגון 'השומר'.

המאמר עוסק באלימות מינית ובמעשי אונס שביצעו פורעים ערבים בנשים יהודיות במהלך מאורעות תר"ף (1920), תרפ"א (1921) ותרפ"ט (1929). המחבר מבקש להסיט את הדיון ההיסטוריוגרפי מההיבטים הלאומיים והפוליטיים אל היבטים חברתיים-מגדריים. הוא בוחן את מקומן של הנשים היהודיות כקורבנות כפולים – גם בשל יהדותן וגם בשל היותן נשים – ואת השפעת המעשים על יחסי יהודים–ערבים בתקופת המנדט. המאמר מציג את הוויכוח ההיסטוריוגרפי על אופייה של החברה בארץ-ישראל – דואלית או מעורבת – ומראה שמקרי האונס מצביעים על דפוס קבוע בשלושת גלי המאורעות: פריצה לשכונות יהודיות, ביזה, רצח, התעללות בגופות ואונס.

בראשית שנות השלושים של המאה העשרים נוסד ביוזמתו של קצין סקוטי אתר נופש ומרפא בחוף ים המלח בשם 'קליה שפת ים ומבראה'. היה זה המתקן התיירותי הראשון שהוקם על שפת הימה, באזור שנחשב כפראי ושומם. במקום התקיימו אירועים רבי משתתפים והוא היה לבסיס יציאה לשייט אל אתרים במזרחה ובמערבה של הימה. כמה שנים מאוחר יותר הוקם במקום מלון 'קליה' – מבנה רב רושם בתכנונו של זאב רכטר. מלון זה ומלון 'המלך דוד' היו שני מלונות היוקרה בארץ-ישראל המנדטורית. במלון 'קליה' היו מגרשי גולף וטניס, הוא היה אבן שואבת לתושבי הארץ ולתיירים, והתארחו בו האליטות של היישוב היהודי והממשל הבריטי ואצולת המדינות השכנות. במשך תקופת פעילותו של המתקן התיירותי בצפון ים המלח הוא הפך מיוזמה של קולוניאליסט בריטי ל'חלון הראווה של הפרויקט הציוני' בארץ-ישראל. במאי 1947 השתלט על השטח הלגיון הירדני ומלון 'קליה' נבזז ונהרס עד היסוד. עם זאת המלון היה מבשרה של תעשיית התיירות הענפה משני צדדיו של ים המלח.

אחד המתחים התרבותיים הבולטים בארץ-ישראל בשנות השלושים של המאה העשרים היה המתח בין המושג 'עברי' למושג 'יהודי': העברי סימל את המקומי-האותנטי, לעיתים בהפקעת סממנים ערביים ממקורם, לעומת היהודי הגלותי. השירה העברית המודרנית, שמייצגה הבולט היה אברהם שלונסקי, הדגישה את העברי על חשבון היהודי והתנזרה מלשונות מקומיות. לעומתה פעל אז בארץ, בשוליים, מודרניזם יידי שמשורריו – בראשם יוסף פפירניקוב – הדגישו את היהודי ואת החמלה לערבים. יחיאל פרלמוטר, משורר צעיר בעל סגנון שלונסקאי מובהק, החליט אז לתרגם שיר של פפירניקוב בשם 'אַ ייִדישן פאַסטוך' ('לרועה יהודי') וקרא לו 'לרועה עברי'. התרגום נגנז. פרלמוטר, ששינה לימים את שמו לאבות ישורון, ייצג בהמשך שירתו את הגשר בין יידיש לעברית, אולם טשטש את השפעת ספרות יידיש עליו.
המאמר חושף את התרגום הגנוז ומתוך העיון בו מציע דיון מחודש בהתגבשות הסגנון הייחודי לישורון. פרשת התרגום היא מקרה מבחן להתמודדות של השירה בארץ-ישראל עם המאבקים התרבותיים סביבה בין עברי ליהודי, בין עברי לערבי ובין מקורי למושפע. במסגרת מאבקים אלה נפטר ישורון מאשליית האותנטיות שהייתה לו בכתיבה על הארץ בנוסח שלונסקי, אך בחיפושו המחודש אחר אותנטיות התנער גם מזיקתו לספרות יידיש – וסלל דרך חדשה.

בסוף שנת 2016 נחשפו לציבור באתר ארכיון המדינה במרשתת חומרים רבים מן הארכיון הקשורים לפרשת ילדי תימן – פרשת היעלמותם של ילדים מקרב העולים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, ילדים שנטען כי נחטפו לשם אימוץ. מחבר המאמר בוחן כיצד השפיעו חשיפת המסמכים וכן העלאת חלק ניכר מעיתוני התקופה למרשתת, על מה שהיה ידוע על הפרשה עד אז. הוא מראה כי מידע חדש שהתגלה על אודות סדרת מקרים של מאומצים שהוצגו בציבור כמי שנחטפו בילדותם מלמד שלא מדובר במקרים של חטיפה. נוסף על כך הוא מדגים כיצד ניתן 'לשחזר' את עבודת ועדת החקירה הממלכתית, שפעלה בשנים 1995–2001, באמצעות יישום דרך חקירתה במקרים של ילדים שעניינם לא הובא לפניה. מחקר זה מעלה תוצאות דומות למסקנות ועדות החקירה שעסקו בפרשה – ולפיהן הילדים נפטרו ממחלות ולא נחטפו – ומציע מידע משמעותי עבור המשפחות המעוניינות לברר את גורל ילדיהן שעניינם לא נדון בוועדות. חשיפת חומרי הארכיון והנגשת העיתונות בת התקופה העלו אפוא תרומה ניכרת לידע שלנו על אודות אירועי התקופה, ומעמידות באור חדש את טענות החטיפה.

יעקב (קובי) מצר, כלכלה, קרקע ולאומיות: סוגיות בהיסטוריה כלכלית ובכלכלה פוליטית בשנות המנדט ובמדינת ישראל, תרגמה מאנגלית דפנה לוי, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשפ"ג, 314 עמ'

פרופ' יעקב (קובי) מצר, היסטוריון כלכלה נודע מהאוניברסיטה העברית בירושלים, הוא פורץ דרך בחקר כלכלת ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. תרומה ייחודית וחשובה במיוחד לתחום זה הם מחקריו על ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט ועל המשטר הקרקעי בארץ מסוף המאה התשע עשרה ועד הקמת המדינה, וזאת בראייה השוואתית מרשימה בהיקפה ובעומקה מבחינה כלכלית, גיאוגרפית וכרונולוגית.
בספר שלפנינו מבחר של תשעה מאמרים שפרסם מצר לראשונה בכתבי-עת ובקבצים באנגלית. בקובץ שלושה שערים: השער הראשון עניינו מאפיינים כמותיים של כלכלת המנדט; השער השני עוסק בהתיישבות, קרקע ולאומיות אתנית בתקופת המנדט ובמדינת ישראל; ובשער השלישי נדונים מאפייני הגירה ודפוסי תעסוקה בקרב יהודים במאה העשרים. שלושת המאמרים המאוחרים בקובץ פורסמו בתריסר השנים האחרונות (בשנים 2013 ו-2019) ונוספו עליהם עתה עדכונים והפניות לפרסומים מאוחרים יותר (עד 2021). שלושתם מכונסים בשער השני (הפרקים החמישי–השביעי). מאמרים אלה ריתקו אותי במיוחד ובחרתי להתמקד בהם כאן משום הרלוונטיות שלהם לדעתי להתפתחויות שחלו בישראל בשנים האחרונות. בעבודות אלה עמד מצר בין היתר על ייחודה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בהקשר השוואתי רחב.
פנורמה עשירה של תנועות התיישבות בהיסטוריה האנושית נפרסת בפרק החמישי (עמ' 125–141), ואציין שתיים מכלל הקטגוריות וההבחנות שהמחבר ומחבר-שותף, כריסטופר לויד, דנים בהן. קטגוריה אחת היא קולוניאליזם התיישבותי של חברות מתיישבים במאה השבע עשרה ובמאה השמונה עשרה בצפון אמריקה ובאוקיאניה; בעקבות גלי הגירה וייבוא הון ניכר ותוך דחיקת האוכלוסייה הילידית, גם על ידי הרג, ממאחזיה המסורתיים, הצליחו המתיישבים לכונן מוסדות פוליטיים, כלכליים ותרבותיים חדשים ובתהליך ממושך הקימו מדינות ריבוניות – ארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. הקטגוריה השנייה שאציין היא מושבות שואבות משאבים – קולוניות באזורי האקלים הטרופי באמריקה הלטינית ובאפריקה שהמהגרים התמקדו בהן במיצוי העושר ממשאבים טבעיים, למשל מכריית מרבצי מתכות, ומגידולים חקלאיים עתירי עבודה שנועדו לייצוא. מדינות המוצא של המהגרים מיסדו במושבות אלה מונופולים ותקנות סחר שסייעו לשאיבת הרווחים מהן אל מדינות האם. המוסדות שהוקמו במושבות לא עודדו השקעות מקומיות ולא קידמו תיעוש. בהמשך למחקרים השוואתיים שפורסמו בעשורים האחרונים מצר מדגיש כי אופי המוסדות הפוליטיים ומערכות החוק והמשפט שהתגבשו במושבות משתי הקטגוריות הללו קבעו במידה רבה את עתידן הכלכלי כשהיו למדינות ריבוניות.
הפרק השישי (עמ' 142–169) מתמקד בהתיישבות היהודית בתקופת המנדט תוך השוואתה לשתי חברות מתיישבים אחרות שצמחו במאה התשע עשרה – ההתיישבות האפרו-אמריקנית בליבריה וזו המורמונית ביוטה בארצות-הברית. שלוש חברות מתיישבים אלה, לפי הטיפולוגיה של מצר, הן 'לא טיפוסיות', רוצה לומר הן שונות במהותן מחברות מתיישבים שהתפתחו בעידן האימפריאליזם הקולוניאלי בעת החדשה. שלושתן תפסו את עצמן כאחרוֹת, כלומר הן קהילות שחשו זרוּת וניכור, ואוסיף שהן ידעו גם לא מעט השפלות וסבל בחברות שבהן חיו ושמהן היגרו לארץ או לאזור שבהם התיישבו. יש לזכור כמובן שקווי הדמיון בין שלוש החברות מתייחסים לתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. לדברי מצר תפיסת האחרוּת (otherness) מילאה תפקיד חשוב ביצירת חברות מתיישבים אלה ובעיצוב אופיין ותפיסותיהן. אחת ממסקנותיו מההשוואה בין שלוש החברות הנדונות היא ש'הדרה כלשהי [של כל אחת מהן בארץ ההגירה] הייתה כנראה חיונית לכינונן […] ללא קשר למקורן או לטבען' (עמ' 167).
בפרק השביעי (עמ' 170–199) נדונה הזיקה בין משטר קרקעי, זכויות קניין קרקעי ומימוש יעדים אתניים-לאומיים – כלומר ביצור ריבונות טריטוריאלית – ביישוב היהודי-הציוני ובמדינת ישראל. מצר פותח את הדיון בהבחנה של ג'ייקוב לוי בין התפיסה האתנית-הלאומית של הקרקע במדינות שמקורן בחברות מתיישבים, ששיקולי ריבונות קדמו בהן להבטחת זכויות קניין בקרקע, לבין הגישה הליברלית, שלפיה הקרקע היא נכס סחיר בר חליפין (עמ' 170–171). בדיון הספציפי על התפתחות התפיסות הציוניות באשר למשטר הקרקעי בארץ-ישראל מצר מדגיש שמתחילת תקופת המנדט היו למעשה זכויות הקניין הקיבוציות בקרקע 'הנחיה אתנית-לאומית מחייבת […] להבטחת הקמתה של ישות מדינית יהודית טריטוריאלית בארץ ישראל' (עמ' 175). הוא מתאר את התהליך הסבוך והמורכב של הגידול בשטח אדמות הלאום החל ברכישות קרקעות פרטיות על ידי קק"ל בשלהי התקופה העות'מאנית, המשך בחוקים שנחקקו לאחר מלחמת תש"ח להסדרת מעמד קרקעות שהיו בבעלות הפליטים הפלסטינים וכלה ב'חוק יסוד: מקרקעי ישראל' (1960), שחל על 93 אחוזים מהקרקעות במדינה. החוק קבע שלהוציא חריג מוגבל בהיקפו תהיה הבעלות על אדמות אלה בידי רשויות המדינה וקק"ל ולא תועבר לאחרים, כלומר החוק קיבע את הגישה האתנית-הלאומית לקרקע במדינת ישראל. אין בחוק זה ואף לא בחוקים או בתזכירים אחרים איסור על החכרת אדמות קק"ל ללא-יהודים, ואולם 'בפועל זו הייתה מדיניותה [של קק"ל]' (עמ' 183, הערה 18). 'חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי' (2018) חזר וקיבע את ההעדפה האתנית-הלאומית בתחום הקרקעות. כמו בפרקים הקודמים המחבר מעשיר את הדיון על ידי התייחסות למקרים רלוונטיים בחברות ובמדינות אחרות. ההשוואות מעמיקות את הבנת מהות הסוגיה הנדונה. מכלל המקרים שמצר מביא – גרמניה בשלהי המאה התשע עשרה ו'הפרובינציות הפולניות', ליטא הפוסט-סובייטית, שווייץ ועוד – המקרה המאלף ביותר הוא זה של ארצות-הברית. גם בארץ זו, סמל הליברליזם הכלכלי, נחקקו עוד בתחילת שנות התשעים של המאה החולפת בכמחצית מן המדינות חוקים שנועדו להגביל את היקף הקרקעות שאזרחים זרים רשאים לרכוש. מתברר שהקשר התודעתי וגם הקשר הפרקטי בין בעלות על קרקע לבין השגת ריבונות ושמירה עליה הם אוניוורסליים.
הפנורמה הרחבה והמרשימה שמצר פורס לפני הקוראים מאפשרת להדגיש שני קווי ייחוד של ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט ובהמשך במדינת ישראל. ראשית, בצד קווי דמיון בין ההתיישבות הציונית בארץ לקולוניאליזם ההתיישבותי בצפון אמריקה, אוקיאניה ואפריקה, יש שוני עמוק בין שתי התופעות: מקומה המרכזי של מדינת האם בקולוניאליזם ההתיישבותי והיעדרו המוחלט של מרכיב זה בהתיישבות היהודית. בהקשר זה יש להעיר כי לא דומה התפקיד שמילאה מעצמה שתמכה כמה שנים בהתיישבות היהודית לתפקיד שמילאו מדינות האם בהתפתחות המושבות בצפון אמריקה, אוקיאניה ואפריקה. שנית, האוכלוסיות הילידיות או המקומיות במושבות בצפון אמריקה ואוקיאניה הוכנעו באופן שלא יכלו לאיים על תוצאות ההתיישבות או לעצב אותה; הן לא הצמיחו תנועות לאומיות. לעומת זאת בכל המושבות – או המושבות לשעבר – שצמחו בהן תנועות לאומיות של האוכלוסייה הילידית והתפתח בינן לבין המתיישבים מאבק דמים, נאלצו המתיישבים לוותר על השלטון ומרביתם נטשו את מקומות מושבם והיגרו לארץ האם או למקומות אחרים. מבחינה זו ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ובהמשך במדינת ישראל היא תופעה היסטורית ייחודית: בצידה קמה תנועה לאומית ילידית, התנועה הלאומית הפלסטינית, ונאבקה – ונאבקת – בה באופן מתמשך ומתעצם זה יותר ממאה שנים, ואין הכרעה בין השתיים. גם אין הסדרה של דו-קיום ביניהן.
הדיון הנוקב בארץ בשנים האחרונות בשאלות יסוד הנוגעות למגמות התפתחותם ולעתידם של המפעל הציוני ושל מה שהתחיל כחברה יישובית יהודית בשלהי התקופה העות'מאנית ונמשך בתקופת המנדט, מפנה אותנו לעבודותיו החשובות של מצר. הפנורמה ההשוואתית שהוא בנה מקנה לנו תובנות שאין להן תחליף בהבנת ייחודו ומורכבותו של מפעל ההתיישבות היהודית בארץ. יש להודות להוצאת 'מאגנס' על שטרחה להוציא קובץ מאמרים זה בתרגום עברי נגיש. למותר לציין שכל מי שמבקש להבין את תולדות הנתיב שהחברה הישראלית הולכת בו בדור האחרון ראוי שיקרא ספר זה.

מעטים החוקרים שעסקו בתולדות הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, אך בשנים האחרונות התעורר עניין בנושא זה ופורסמו כמה מחקרים על צדדים שונים של התפתחות תחום מחקר זה. חיה כץ, מרצה בכירה במכללה האקדמית כינרת, פרסמה בעבר ביוגרפיה של החוקרת רות עמירן. ספרה החדש עוסק ביחסן של ארבע קבוצות אוכלוסייה בישראל לארכיאולוגיה: דתיים-לאומיים, חרדים, ערבים ונשים, ובמעמדם של בני קבוצות אלו בתחום זה. הספר נכתב מנקודת מבט סוציולוגית. הוא נפתח ומסתיים בקביעה של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו שהתפתחות הידע מבטאת התפתחות כוחות חברתיים ופוליטיים המשתנים לאורך ציר הזמן. קביעה זו באה לידי ביטוי ברור בנושא שלפנינו.
בהקדמה המחברת פורסת את מבנה הספר ואת הרקע המחקרי לכתיבתו. היא מגדירה אותו אתנוגרפיה ארכיאולוגית ומספרת כי נכתב על בסיס ראיונות רבים ומחקר ארכיוני, ואף מדגישה כי בהיותה אישה דתייה העוסקת בתחום הארכיאולוגיה, היא עצמה חלק מנושא המחקר.
הפרק הראשון הוא פרק מבוא. בתחילתו נסקרת ראשית פעילותם של יהודים במחקר הארכיאולוגי של ארץ-ישראל, בתקופה שעד הקמת מדינת ישראל. בתקופה זו היו בארץ ארכיאולוגים יהודים מעטים, ובמחקריהם, שמטבע הדברים אף הם לא היו רבים, הושם הדגש על תקופות המשנה והתלמוד. ממצאי המחקרים הללו שימשו לחיזוק תודעת המורשת היהודית בארץ ולהצדקת האידיאולוגיה הציונית בעיני הציבור היהודי ואומות העולם. בהמשך הפרק נסקר המחקר הארכיאולוגי של ארץ-ישראל בשנים 1948–1967, תקופה שלדברי המחברת הייתה עידן הזהב של הארכיאולוגיה הישראלית. בתקופה זו הייתה הארכיאולוגיה לנדבך מרכזי במה שהמחברת מכנה הדת הלאומית החילונית או דת הקרקע; דת זו הייתה הגמונית מבחינה פוליטית ותרבותית בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה ומוביליה היו גברים אשכנזים. הארכיאולוגיה שימשה בשנים אלו כלי חשוב ליצירת הזהות הישראלית החדשה ולחיזוק הקשר בין העם לארץ, ונועדה במיוחד לצורכי פנים – לגיבוש הקבוצות השונות שהרכיבו את החברה הישראלית באותם ימים. אנשי אגף העתיקות במשרד החינוך, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה והמחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית שימשו נוסף על עבודתם כחוקרים גם כסוכני תרבות שתפקידם לעורר בציבור עניין בארכיאולוגיה. כץ רואה שינוי במגמה זו מאז שנות השבעים: לצד השינויים שחלו בחברה הישראלית למן המהפך הפוליטי בשנת 1977 חלה התמקצעות אקדמית של הארכיאולוגיה; באוניברסיטאות נוסדו חוגים לארכיאולוגיה והוקמה רשות העתיקות. המחברת מרחיבה בנושא התפתחות הארכיאולוגיה הקהילתית בארץ ומתארת את פעילות רשות העתיקות בשנים האחרונות בתחום המורשת והנחלת הארכיאולוגיה לציבור היהודי והלא-יהודי.
הפרק השני מוקדש ליחס החברה הדתית לארכיאולוגיה. הפרק פותח בפעילות של ארכיאולוגים נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים, שהונעו מטעמים דתיים, ובריאקציה שקמה לגישה זו בעיקר בארצות-הברית בדור האחרון. בהמשך נסקרת הפעילות של מלומדים וחוקרים יהודים דתיים בתחום הארכיאולוגיה משלהי המאה התשע עשרה עד שנות השמונים של המאה העשרים. מספר הארכיאולוגים הדתיים בתקופה זו היה קטן, והארכיאולוגיה נתפסה כתחום ידע המבסס גישה חילונית לקשר בין העם לארצו. בסקירת היחס לארכיאולוגיה בציבור הדתי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה המחברת עומדת על הפעילות הנמרצת של אנשי משרד הדתות לזיהוי וטיפוח של קברי צדיקים ועל ההתנגשות בינה לבין המחקר הארכיאולוגי, וכן על ההסתייגות בקרב הציבור הדתי האורתודוקסי מלימודי התנ"ך ומעיסוק אקדמי בלימודי יהדות ועל ההתנגדות לגישה מחקרית-ביקורתית לטקסטים מסורתיים קדומים. לדבריה בהשפעת מלחמת ששת הימים גברה התעניינות הציבור הדתי-הלאומי בארכיאולוגיה, ותרמה להתפתחות זו, בעיקר בקרב הסטודנטים הדתיים-הלאומיים, במחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בסיכום הפרק המחברת מצביעה על שינוי שחל במרוצת השנים בציבור הדתי-הלאומי: בעוד שבשנותיה הראשונות של המדינה הייתה הפרדה בין עסקנות ציבורית-פוליטית לבין פעילות רבנית-הלכתית, במהלך ארבעים השנים האחרונות גברה ההתערבות הרבנית-ההלכתית בזירה הציבורית-הפוליטית. לדעת המחברת קו פרשת המים בתהליך זה היה החלטות הרב שלמה גורן בעניין החפירות בעיר דוד (ראו להלן) – במקרה זה גברה קביעה הלכתית על שיקולים פוליטיים-אזרחיים.
אשר ליחס הציבור החרדי לארכיאולוגיה המחברת כותבת כי לציבור זה יש עניין רק בהשלכות המחקר הארכיאולוגי על הבנת הלכות, והדבר מתבטא למשל בפעולות של עמותת 'מטמוני ארץ'. בסופו של דבר נותר הציבור החרדי מנותק מן הפעילות הארכיאולוגית, כחלק מן הניתוק שלו מן המחקר במדעי היהדות בפרט ובמדעי הרוח בכלל.
הפרק השלישי ממוקד בסוגיית היחס של הציבור הדתי לחפירת קברים. נושא זה מוכר היטב לקהילת הארכיאולוגים, שהרי ההתנגדות לחפירת קברים הביאה לשינוי בחוק העתיקות ולהטלת הגבלות משמעותיות על המחקר הארכיאולוגי. המחברת מתארת בהרחבה את הרקע ההלכתי ואת תולדות המאבק בנושא זה משלהי המאה התשע עשרה בעיקר באזור ירושלים. עניין מיוחד יש בחפירת הנקרופוליס היהודי בבית שערים: בעוד החפירות במקום בשלהי שנות השלושים התנהלו ללא מחאות, בעת חידוש החפירות באתר בשנות החמישים היו לא מעט מחאות והפגנות, ובכל זאת נמשכו החפירות. אולם החל משנות השבעים, עם תחילת פעולתה של חברת 'אתרא קדישא', קיבל המאבק פנים חדשות והגיע לביטוי קיצוני בהפגנות אנשי העדה החרדית נגד החפירות בשטח G בעיר דוד. המחברת דנה בהרחבה בתולדות מאבק זה, שהוכרע בהתערבות שר החינוך איש המפד"ל זבולון המר ובפסיקותיו ההלכתיות של הרב גורן שקבעו גבולות ברורים למחקר הארכיאולוגי בצפון עיר דוד. הפרק מסתיים בתיאור טקס הטלת קללת פולסא דנורא ביגאל שילה, מנהל החפירות בשטח G; מותו לאחר שנים מספר ממחלה קשה נתפס בעדה החרדית כמימוש של הקללה. אין ספק שהאירועים סביב החפירות בשטח G בעיר דוד היו מכוננים, לא רק במה שנוגע להשפעת החרדים על הפעילות הארכיאולוגית אלא גם כראי לעליית מעמדם ככוח משפיע בתחומים רבים בחברה הישראלית.
הפרק הרביעי עוסק ביחס החברה הערבית-הישראלית לארכיאולוגיה ובפעילותם של ארכיאולוגים בני חברה זו. הסקירה מתחילה בתקופת המנדט הבריטי, שבה עסקו בחקר הארץ בעיקר ארכיאולוגים זרים ומנגד מועטה הייתה פעילותם של חוקרים מקרב ערביי ארץ-ישראל בתחום זה. המחברת מתארת את עבודתו של הארכיאולוג הפלסטיני דימיטרי ברמקי באותם ימים, את התיעוד האתנוגרפי של תאופיק כנען ואת שיתוף הפעולה בין ערבים ליהודים במחלקת העתיקות המנדטורית ובמוזיאון רוקפלר עד שנת 1948. מאז הקמת מדינת ישראל ועד שנות השמונים לא הייתה כמעט שום פעילות של ערבים ישראלים בתחום הארכיאולוגיה. מצב זה השתנה למן שנות השמונים, כאשר החלו סטודנטים ערבים בלימודי ארכיאולוגיה; כמה מהם היו לחוקרים או בעלי תפקידים, כולל בכירים, ברשות העתיקות ובמוסדות אחרים ושניים מהם משמשים מרצים באוניברסיטאות. כתב-העת בערבית 'אבן הפינה' (حجر الزاوية), היוצא לאור משנת 2018, מביא לציבור הערבי בישראל ומחוצה לה את חידושי המחקר הארכיאולוגי בארץ. עם זאת קשה לומר כי הארכיאולוגיה פרצה לתודעת הציבור הזה בצורה משמעותית. הפרק מסתיים בנושא חקר הכפרים הערביים שננטשו בשנת 1948. אומנם על פי חוק העתיקות הישראלי, המבוסס על חוק העתיקות המנדטורי, עתיקה היא ממצא שנוצר לפני שנת 1700 לסה"נ, אך בכל זאת היו ארכיאולוגים ישראלים מעורבים בחקר הכפרים הללו. המחברת מזכירה את סקר הכפרים שנערך בשנות השישים, לפני ששוטחו רבים מהם, ואת המחקרים של הכפרים מוצא (קולוניה) וזרעין, שנערכו בשנים האחרונות. על אלו ניתן להוסיף את מחקר הכפר קדס בגליל העליון בשנים האחרונות.
נושאו של הפרק החמישי הוא מקומן של נשים במחקר הארכיאולוגי הישראלי. לאחר סקירת מקומן של נשים בארכיאולוגיה העולמית המחברת מציגה את פועלן בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי: החוקרות האנגליות דורותי גרוד, אולגה טפנל וקתלין קניון (אם כי קניון פעלה כחוקרת עצמאית רק לאחר 1948, בירושלים וביריחו, שהיו בשלטון ירדן) והחוקרת היהודייה יהודית מרקה-קראוזה, בתו של מנהל 'מקווה ישראל', שלמדה בצרפת, חפרה באתר אלתל, המזוהה עם העי המקראית, ונפטרה ממחלה בגיל צעיר. חוקרות אלו היו יוצאות דופן בעולם שרובו גברי. בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל היו רות עמירן, טרודה דותן וקליר אפשטיין דמויות מרכזיות בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, והמחברת דנה בעבודתה של כל אחת מהן. משנות השמונים של המאה העשרים ועד ימינו הלך וגדל מספרן של הארכיאולוגיות, אך המחברת מדגישה כי רובן עסקו במחקרי ממצאים כמו כלי חרס או במחקר במעבדות אנליטיות ולא ניהלו חפירות רחבות היקף, למעט בתחום הארכיאולוגיה הפריהיסטורית; גם מבחינה זו חל שינוי לטובה בשנים האחרונות. אומנם מספר הנשים חברות הסגל האקדמי בחוגים לארכיאולוגיה קטן ממספר הגברים, אך זו תופעה כללית באקדמיה הישראלית, ומכל מקום גם בעניין זה ניכר שיפור עם הזמן. המחברת מציגה סטטיסטיקה של הצעות המחקר שהוגשו לקרן הלאומית למדע בשנים 2010–2020, והנתונים מצביעים על גידול משמעותי בשיעור ההצעות של חוקרות – בשנת 2020 הגישו נשים 43 אחוז מכלל ההצעות. עם זאת קיימת חלוקה ברורה בין גברים לנשים בסיווג לפי סוגי המחקרים: בתחום מימון חפירות הגישו נשים רק 20 אחוז מן ההצעות בממוצע. ברשות העתיקות נשים תופסות מקום מרכזי בהרבה מאשר באקדמיה: כ-120 נשים עובדות בתחומי עבודת שדה (פיקוח וניהול חפירות) וכ-140 נשים עובדות בתפקידים אחרים במחקר הארכיאולוגי. תמונת מצב זו מעידה על תהליך הדרגתי של סגירת פערים בין גברים לנשים בתחום הארכיאולוגיה. לבסוף המחברת דנה בסוגיית האפליה הכפולה – על בסיס מין ודת בשילוב שיוך עדתי או לאומי. סוגיה זו עולה תדיר במחקרים מסוג זה, אך אין די נתונים כדי להגיע למסקנה ברורה על אפליה כזו בעולם הארכיאולוגיה בישראל.
בפרק המסקנות המחברת מדגישה את הממד החברתי של מחקרה. במדינת ישראל עד שנות השבעים של המאה העשרים עניין המידע הארכיאולוגי בעיקר את החוגים ההגמוניים בחברה היהודית: אשכנזים חילונים, תושבי הערים וההתיישבות העובדת; מבחינתם הארכיאולוגיה חיזקה את הקשר בין העם לארצו, בעוד שלחוגים הדתיים וכן למגזר הערבי לא היה צורך או עניין בתחום זה. מצב זה הלך והשתנה למן המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977, מהפך שהביא לשינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית, ואלו הולכים ומתעצמים מאז ועד היום. המחברת רואה במהפך זה את השלב שבו נחלשה הדת החילונית, שלארכיאולוגיה היה בה מקום מרכזי, ולעומתה אימץ הציבור הדתי-הלאומי את הארכיאולוגיה כתחום חשוב. גם במגזר הערבי חל שינוי והתעוררה התעניינות בארכיאולוגיה כמקצוע ללימוד ולעבודה, אם כי בהיקף מצומצם. רק בפרק המסקנות המחברת רומזת לבעיה העדתית בארכיאולוגיה הישראלית, אך אינה עוסקת בכך בספרה.
הספר מלווה במראי מקום למחקרים קודמים הן בנושא המחקר והן בנושאים מקבילים ותיאורטיים בארכיאולוגיה העולמית.
מצאתי כי זהו ספר מעניין המעלה סוגיות המוכרות לרבים אך לא נוסחו עד כה בדיון אקדמי. ההתפתחות החברתית שמציגה כץ בספרה מהווה ראי להתפתחות ולשינויים בחברה הישראלית בכללותה. היא מציירת בספר את התמונה כפי שהיא ועוסקת ללא יראה בכמה נושאים רגישים. בכותרת המשנה של הספר ובמהלך הדיון המחברת מכנה את ארבע הקבוצות החברתיות שבהן היא עוסקת – דתיים-לאומיים, חרדים, נשים וערביי ישראל – קבוצות שוליות לעומת הקבוצה ההגמונית בארכיאולוגיה הישראלית, קבוצת הגברים האשכנזים. אולם קשה לראות בנשים, שהן כמחצית האוכלוסייה, קבוצה שולית, וגם הקבוצות הנזכרות האחרות הן מרכיבים מרכזיים של האוכלוסייה הישראלית כיום. כפי שעולה במידה רבה מן הספר ומן המציאות המוכרת לנו, בשנים האחרונות חל שינוי של ממש במעמד הנשים והציבור הדתי-הלאומי, ושתי קבוצות אלו תופסות מקום גדל והולך בפעילות הארכיאולוגית כמו גם בתחומי חיים אחרים בחברה הישראלית. חשוב מדי פעם לסקור את מצב המחקר בכל תחום בפרספקטיבה חברתית-היסטורית, וחיה כץ עושה זאת בהצלחה בספר זה במה שנוגע לקבוצות הייחוס שבחרה.