מאמרים מכתבי העת

מאמר ביקורת על הספר: מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי, הפרדס האבוד: הפרדסנות הפלסטינית, 1850–1950 (סדרת נהדה)

מאמר ביקורת ספר על הספר: רבקה אמבון, בני ארץ ישראל: ימי הרב שמואל הלר מצפת

מאמר זה עוסק בעיצוב הנוף באתרים ארכיאולוגיים רב שכבתיים ומתמקד בקיסריה כמקרה בוחן לדיון, שכן היישוב בה נמשך ברציפות מהתקופה ההרודיאנית, הרומית והביזנטית – תקופות של פריחה והתפשטות יישובית – דרך התקופה המוסלמית הקדומה והתקופה הצלבנית, שבהן הצטמצם שטח העיר, ועד התקופה המוסלמית המאוחרת, שבה חרבה העיר. כל אחת מהתקופות הקדומות השאירה במקום שרידים מרשימים. העיר משתרעת על שטח גדול מאוד, בין חוף הים במערב לתוואי החומה הביזנטית ממזרח, אך נחפרה רק באופן חלקי במרוצת השנים.
אתר שמרובדים בו שרידים מתקופות שונות ובמצב השתמרות לא אחיד מעלה שאלות עקרוניות: מה הם מרכיבי העבר שאנו רוצים להציג – וכפועל יוצא, מה ייהרס? האם יש להתמקד בתקופה בולטת אחת או אולי להשאיר חתך של התקופות השונות? מהי מורשת התרבות שיש לשמר ועל פי אילו ערכים יש לקבוע זאת? כיצד להאיר את הסיפור ההיסטורי ואיך להמחיש בהקשר הגיאוגרפי והתרבותי שבהווה את האופן שבו תפקד האתר בעבר?
בעוד שפועלם של הארכיאולוגים שחפרו בקיסריה תועד בהרחבה בפרסומים רבים, פועלם של אדריכלי הנוף שעבדו באתר מעולם לא תואר ולא נחקר. ניתוח של חומרי ארכיון, ראיונות עם דמויות מפתח והתבוננות ביקורתית בשטח מאפשרים לשרטט לראשונה את תרומתם של אדריכלי נוף ליצירת דמותה העכשווית של קיסריה, וזאת על רקע התמורות שהתחוללו בשבעים וחמש שנות המדינה בשיח השימור והתכנון, בתפיסות של זהות ולאומיות, בתרבות הפנאי ובנוף עצמו.

בשנת 1951 החל מיזם היאחזויות הנח”ל, עם הקמתה של ההיאחזות הראשונה, נחלאים א (לימים נחל עוז). עד שנת 1967 הוקמו שלושים ושלוש היאחזויות, מרביתן בסמוך לגבולות עם ירדן, מצרים וסוריה. מטרתן של רוב ההיאחזויות הייתה ביטחונית – הן נועדו להגן על הגבולות מפני חדירת גורמים עוינים. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעה תקופת השיא של המיזם, עם הקמתן של עשרים ואחת היאחזויות במשך שש שנים – עד מלחמת יום הכיפורים – כמעט כולן באזורים שעליהם השתלט צה”ל במלחמה.
מטרתו של מאמר זה לבחון את ייעודן של היאחזויות הנח”ל שהוקמו בשנים 1967–1973. לטענת המחבר בתקופה זו, שלא כתקופה שלפני המלחמה, היה היעד המרכזי של ההיאחזויות להביא להישגים טריטוריאליים ולאו דווקא ביטחוניים. כמו כן הוא טוען כי תרומתן של ההיאחזויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים לביטחון השוטף בגבולות הייתה מזערית. שינוי זה נבע מהמטרות האסטרטגיות של ישראל בשטחים לאחר המלחמה, מהגידול בסדר הכוחות של צה”ל באותה העת, מהיווצרות עומק אסטרטגי בגבולות החדשים ומשינויים חברתיים שהתרחשו בחברה הישראלית ובפרט משינוי בַּיחס לנפגעים מקרב חיילי הנח”ל ובעיקר חיילות הנח”ל.

בשנות החמישים של המאה העשרים התעוררה במפא"י מחלוקת על שאלת השיכון: על צורת הבעלות ורמת החיים הראויה בו. השיכון הקואופרטיבי היה נושא מרכזי במחלוקת זו, שכן ההסתדרות חייבה את המשתכנים בשיכוניה להיות חברים באגודות שיכון קואופרטיביות. בשיאו הקיף השיכון הקואופרטיבי כ-10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ועל כן הייתה לו חשיבות חברתית רבה.
בשנים אלה התעוררה מחאה בקרב דיירי השיכון ההסתדרותי שדרשו לפרק את הקואופרטיבים ותבעו בעלות מלאה על דירותיהם. מחאה זו מצאה אוזן קשבת אצל מנהיגים בהסתדרות שהיה להם עניין פוליטי בהחלשת היסוד הקואופרטיבי. בשנת 1957 בחרה הנהגת ההסתדרות לסגת מבלעדיות העיקרון הקואופרטיבי בשיכוניה.
מנהיגים במפא"י שעם הקמת המדינה הריבונית הגיעו לעמדה חדשה של בעלי כוח, ביקשו לנצלה כדי לאמץ רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שהייתה מקובלת עד אז, והדבר עורר ביקורת עזה בתוך תנועת העבודה. הם עמדו בפני האתגר של שחיקת אתוס השוויון מבלי לפרוץ את המסגרת התנועתית, שהייתה מקור כוחם. ביטול בלעדיות השיכון הקואופרטיבי אפשר לפתור את הסתירה שאליה נקלעו כמנהיגי תנועת עבודה שהייתה נתונה בתהליכי התברגנות.

מאמר זה עוסק באחת הביצות הגדולות שהיו בארץ-ישראל, ביצת הנעמן, מדרום לעכו, ובגורמים לכך שלא יובשה לאורך כל תקופת המנדט הבריטי ובשנים הראשונות של מדינת ישראל.
העובדה שהביצה לא יובשה מפתיעה מאוד, שכן לא מדובר באזור קטן או פריפריאלי: ביצת הנעמן הייתה השנייה בגודלה בארץ, ומיקומה, בצפון מפרץ חיפה, היה בתווך שבין המרחב הציוני המתפתח למרחב הערבי של עכו. לכן לכאורה היה צפוי שהטיפול בביצה זו יעמוד בראש סדרי העדיפויות הציוני והממשלתי כאחד. המאמר עוקב אחר ניסיונות הטיפול בביצה והעיכובים שהיו בתהליך זה, ובכך מאיר את העמדה המורכבת של המוסדות הציוניים ואת השיקולים בפיתוח הציוני באזור, לצד ניגודי האינטרסים שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין השלטונות המנדטוריים בסוגיה זו.
המאמר מתמקד בנקודת המבט הציונית, אולם הוא מעמיד למבחן את הפער שבין התפיסות האירופיות של מושג השממה ומושג הבראת הארץ – שהיו משותפות לתנועה הציונית ולממשל הבריטי – ובין המדיניות הסביבתית בעניין ייבוש הביצות, הגורמים שהשפיעו על סדרי העדיפויות והאינטרסים המשתנים של המוסדות הציוניים והממשל הבריטי כאחד.

חנה פרומקין-סגל (1874–1968) הייתה משכילה וסופרת עברייה, בת למשפחה מן האורתודוקסייה הליטאית המתונה. היא השאירה אחריה כמה כתבים וחיבורים בעברית מסוגות שונות: קומץ מכתבים, מאמר דעה בסוגיית השפה העברית ושני חיבורים בעלי אופי היסטורי – נובלה וספר זיכרונות.
מאמר זה מתמקד בספר הזיכרונות ובוחן את דמותה של פרומקין-סגל כפי שהיא עולה ממנו. ספר הזיכרונות נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים, על רקע המאבק על הנרטיב ההיסטורי של המושבה פתח תקווה. לכתיבת הספר היו שתי מטרות מרכזיות: המטרה הגלויה הייתה תיקון העוול ההיסטורי שנעשה לאביה של המחברת הרב אריה ליב פרומקין והצבת יד למפעלו; המטרה הסמויה והחתרנית הייתה השמעת הקול הנשי במפעל ההתיישבות הציונית. בספרה העמידה פרומקין-סגל נרטיב שהתריס נגד הזיכרון הקולקטיבי, שהדיר נשים ופסח על הישגיהן ועל תרומתן. בסיפור שסיפרה פעלו נשים בנחישות במרחב הציבורי לתועלתן, לתועלת משפחתן ולתועלת החברה בכללה.
בחינת זיכרונותיה של פרומקין-סגל מאפשרת לנו להשמיע את קולה של משכילה עברייה ממשפחה אורתודוקסית ולפתוח צוהר לעולמה. יתר על כן, הניסיון לשחזר את דרכה – על שאיפותיה והישגיה מזה ועל האתגרים והמגבלות שעמדו בפניה מזה – מאפשר לנו לזרות אור נוסף על ההוויה האורתודוקסית הליטאית, שאליה השתייכה.

גידול גפנים וייצור יין הם חלק בלתי נפרד מתולדות ארץ-ישראל מאז העת העתיקה. לאורך הדורות טופחו וגודלו ברחבי הארץ זנים רבים של גפנים, ושרידיהם מייצגים את רבגוניותם. המאמר דן במורשת התרבותית של זן הדבוקי, זן מרכזי בענף הגפן בחלקים שונים בארץ-ישראל ובמיוחד בדרום מישור החוף. חבל ארץ זה נודע בגידול נרחב של ענבי דבוקי בידי כפריים פלסטינים עד 1948, ולפרק זמן מסוים אחרי המלחמה גם בידי חברי קיבוצים ומושבים באזור. הדבוקי היה הנפוץ בזני הגפן המקומיים (בלדי) בארץ-ישראל עד 1948, ועל כן יש לו מקום חשוב בכרם המסורתי של דרום הלוונט והוא משאב מורשת תרבותית משותף לבני המקום שישבו כאן לאורך השנים. המאמר משרטט קווים להיסטוריה התרבותית של זן ייחודי זה ולחיבורו לנוף החקלאי והסביבתי של הארץ ומציע מודל ללימוד זני מורשת אחרים.

מאמרו של אריה יריב עוסק בקהילת היהודים-הקראים בעיר הית שבעירק, ובמקומו של אברהם פירקוביץ – המשכיל הקראי ואחד ממנהיגי העדה במזרח אירופה – במאמץ להביאם להתיישבות בירושלים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. פירקוביץ מזה, וקראי הית מזה, נציגים של קצוות מרוחקים של הפזורה הקראית העולמית, מצאו עצמם נוטלים חלק בהרפתקה משותפת. פרשת העלאתם של קראי הית לירושלים נותרה בשולי ההיסטריה הקראית, ובשולי ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית החדשה בירושלים, והדיה נמצאים בעיקר בכתביו של פירקוביץ עצמו.
ד"ר אריה יריב הוא חוקר עצמאי. עיקר עניינו בחקר קהילות היהודים-הקראים במזרח אירופה.
yarivarie@walla.co.il

חוברת 'פעמים' זו עוסקת בהיבטים שונים בחיי הקהילות הקראיות – הקשרים בין הקהילות, יחסיהן עם קהילות אחרות, החגים ולוח השנה הקראי, ועוד. מאמרו של דותן ארד פותח את החוברת ודן בתקופה העות'מאנית המסמנת מפנה משמעותי בתולדות הקראות: לאחר מאות שנים בהן חיו הקראים תחת שלטונות שונים, איחד השלטון העות'מאני תחת מרותו את רוב הקהילות הקראיות בעולם. מציאות גיאו-פוליטית זו חיזקה את הקשרים בין המרכזים השונים של העולם הקראי. היכולת לשלוח מכתבים, לערוך ביקורים, להעביר תרומות, ולהתערב בענייניהן של קהילות רחוקות, השתפרה מאד. גם אלו שחיו מחוץ לעולם העות'מאני – קראי מזרח אירופה, עמדו בקשרים עם קהילות קרים ואסתנבול ודרכן רקמו קשרים עם קהילות רחוקות יותר במרחב העות'מאני. המאמר מתאר את הדרכים בהן שמרו הקראים בעת החדשה המוקדמת על קשרים בין-קהילתיים, משרטט את הנתיבים דרכם הועברו ידיעות מקהילה אחת לזולתה, ומנסה לשחזר כיצד דמיינו הקראים בתודעתם את המרחב הקראי. מן המאמר עולה כי למרות הפיזור הגיאוגרפי הרב, ולמרות ההבדלים הלשוניים (ערבית/תורכית) בין המרכזים השונים, ניתן לדבר על פזורה קראית אחת בעת החדשה המוקדמת.
ד"ר דותן ארד מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי, אוניברסיטת בר־אילן
dotan.arad@biu.ac.il

Published in this paper for the first time are passages taken from the
commentaries of two of the most important Karaite biblical interpreters of
the 10th and 11th centuries, Yafeth ben Eli and Yeshua ben Yehuda, on the
issue of “the slandered bride” (Deut. 22:13-21).The study quotes the Judeo
Arabic sources, and adds an annotated translation. It includes a detailed
,discussion of the commentaries of the Sages and Gaonim on this issue
allowing for a comparative analysis with the early Karaite interpreters. The
discussion can help uncover the origins of early Karaite law, and how it
.crystallized during its early development

This article presents for the first time fragments of original text of Rabbi
Isaac Ibn Ghiyyatʼs commentary on the Babylonian Talmud, known until
now from other Rabbisʼ quotations. The fragments are from the Pesachim
.and Bava Metzia Tractates
This original text is important for a number of reasons: first, it quotes
many of Ibn Ghiyyatʼs antecedents and is, at times, their sole source; second,
Ibn Ghiyyat quotes segments of the Talmud and addresses the question of
multiple versions, and finally, this is the first time the original text of the
.commentary is being published