מאמרים מכתבי העת

וד בחוברת תגובתו של פרופ' יוסף חיות מהחוג
לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה על מאמרו של
ברק הופמן. במדור 'תעודה' אסנת לוי מהספרייה
הלאומית מציגה תמונה משפחתית, ומתוך התבוננות
בתמונה היא פורסת את תולדות משפחות ששון ויהודה
ואת קהילת יהודי בגדאד.

ברק הופמן דן מחדש בממצאים אשר הציג יוסף חיות
במאמר ב'פעמים' 152-150, ומגיע למסקנות שונות
מאלו של חיות. לטענתו דיאגרמה קדומה שייחס
חיות לרב מנחם די לונזאנו בעצם נכתבה על ידי חכם
אלמוני שהושפע מתלמידו של האר"י ויריבו של הרב
חיים ויטאל הרב יוסף אבן טבול. הרב אפרים פאנצ'ירי,
שהדיאגרמה והטקסט שמסביבה היו לפניו, ושביקש
לברור מהטקסט את דבריו של הרב חיים ויטל בלבד,
העתיק חלקים מהטקסט וצייר דיאגרמה חדשה מותאמת
להם. בספרו של הרב מאיר פופרש 'אור זרוע' הוזכרה
'עדות הציור', לציור לא ידוע של ויטאל. לאור קריאה
מחודשת של הדברים הופמן מציע שתי דיאגרמות
הועתקה על ידי לונזאנו ושונתה על ידו, והשנייה –המתאימות לטענתו לתיאור של 'דף הציור', האחת
על ידי ר' יעקב צמח, רבו של פופרש, ומסקנתו היא
שהדיאגרמה האבודה היא זו שהעתיק צמח.
מר ברק הופמן הוא תלמיד לתואר מוסמך באוניברסיטה
העברית בירושלים.
barak.hoffman@mail.huji.ac.il

עריכה ועיבוד
שנקט ר' אשר בן יחיאל (רא"ש) בתוספותיו כדי להנגיש
ללומדים בספרד את המציאות הריאלית המשתקפת
מן התוספות. רא"ש אף טשטש במכוון את העובדה
שתוספות ר' יצחק בן שמואל (ר"י), שעליהן הסתמך,
נכתבו בידי תלמידים, וזאת על מנת לבסס את סמכותו
ומעמדו של הקובץ. מהממצאים הרבים המוצגים במאמר
עולה שהטענה המחקרית בדבר התעלמות עקרונית
של רא"ש מתוספות מאוחרות ומספרות החידושים
הקטלונית אין לה על מה לסמוך.
פרופ' שלם יהלום מלמד במחלקה למורשת ישראל
באוניברסיטת אריאל.
shalem.yahalom@gmail.com

ר' דוד הכוכבי פעל בפרובנס בסוף המאה השלוש
עשרה ובמחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה
וחיבר ספרי מחשבה ('ספר האמונה' ו'ספר המצווה')
והלכה ('ספר הבתים'). ב'ספר הבתים' מטרתו הייתה
להוסיף על 'משנה תורה' של הרמב"ם – הוא הוסיף
מקורות לפסקי ההלכה, דברי הגות, מנהגים שנהגו
בפרובנס והלכות מחודשות. שלא כמקובל בפרובנס,
לא הפריד הכוכבי בין הגות להלכה, וגבריאל חנוכה
סוקר במאמרו דוגמאות להשפעת ההגות על ההלכה
בפסיקתו ב'ספר הבתים', בשלושה מעגלים: הלכה
יחידה, פרק שלם ושער.
ד"ר גבריאל חנוכה מלמד במכללות אורות (קמפוס
רחובות) וירושלים.
gavrielhanuka@gmail.com

עמדותיו של הרמב"ם, כפי שבאו לידי ביטוי בספריו,
באיגרותיו ובפסיקותיו, שלטו בפסיקת ההלכה בתימן
בימי הביניים והעסיקו את יהודי תימן תקופה ארוכה.
בשנת 1489 כתב ר' עובדיה מברטנורא באיגרת אל
אחיו, בעקבות מה ששמע מ'יהודים מארץ עדן' כלשונו,
כי 'כולם מגדולים ועד קטנים בקיאים בהרמב"ם, כי
אינם עוסקים אלא בו'. מאמרו של מיכאל גרשי־גרשוני
מאשש תמונה זו מתוך עיון בכתבי־יד של חיבורים מן
הסוגה העיקרית בספרות ההלכה בתימן, שרח אלחבור,
כלומר פירוש החיבור – והחיבור שמדובר בו הוא 'משנה
תורה' לרמב"ם. החיבורים מסוגה זו ליוו כנראה את
הלימוד ב'משנה תורה', וניכר מהם כי כאשר נוצרו עמד
'משנה תורה' במוקד הדיון ההלכתי. אולם מעט מאוד
ידוע על תהליך התקבלותם של פסקי 'משנה תורה'
כסמכות הלכתית מכרעת בתימן. גרשי־גרשוני מציע
ללמוד על תהליך זה משתי יצירות שיש בהן רמזים
להשתייכותן לתקופת הביניים שבין העולם הקדם־
רמב"מי לבין הספרות ששמה לה כעיקר את הרמב"ם
וכתביו: הרמב"ם היה מוכר למחברי היצירות הללו, אך
הם עדיין נתנו משקל למסורות פסיקה אחרות, שחלקן
קדמו לרמב"ם בוודאות. ההדים לתהליך קבלת פסקי
הרמב"ם העולים מחיבורים אלה מאפשרים להתחיל
לספר את סיפורה הבלתי ידוע של התקבלותו של ספר
'משנה תורה' בקרב יהודי תימן.
ד״ר מיכאל גרשי־גרשוני הוא חוקר עצמאי המתמחה
בחקר תולדות קהילות יהודים בארצות האסלאם,
במיוחד בתימן.
michaelgarashi@gmail.com

חוברת 'פעמים' זו עוסקת בקבלה ובהגות. בפתח החוברת
מאמרו של אליעזר באומגרטן על הספר 'חבצלת השרון',
פרי עטו של ר' יחיא בשירי, שפעל בתימן בראשית
המאה השבע עשרה. הספר שייך למעשה לשתי סוגות:
הוא תיקון סופרים, כלומר הוראות לכתיבת ספר תורה
המיועדות לסופרי סת"ם, אך גם מבוא לקבלה הכתוב
על פי סדר אותיות האלף־בית. במאמר המחבר טוען כי
בשיח של בשירי על אופן כתיבת האותיות בספר התורה
משתקף דיון בזהותו של היהודי בתימן בראשית המאה
השבע עשרה אל מול שתי זהויות חלופיות: זהות יהודית
גלובלית והזהות של המוסלמי בתימן. האות העברית
של בשירי עומדת בניגוד לצורת אות הערבית, וקשורה
במערכת של זיקות אל האות העברית הגלובלית שעיצב
ר' יוסף קארו במאה השש עשרה בספר 'בית יוסף'.
ד"ר אליעזר באומגרטן, החוג לתולדות ישראל,
אוניברסיטת חיפה.
beliezer@staff.haifa.ac.il

במדור תעודה מציגים ד"ר ראובן גפני מהמחלקה
ללימודי ארץ־ישראל במכללת כנרת וגב' ענת כהן
ממכללת כנרת ניתוח של כתובה מבית שאן משנת 1915.

מאמרו של נמרוד קורן דן בקורות הקהילה היהודית
האיטלקית בתוניס (הגראנה) במאות התשע עשרה
והעשרים, בדגש על יחסי הגומלין ההדוקים בינה
ובין ארץ מוצאה. המחבר בוחן את השפעת מעורבות
חברי הקהילה באירועים שהתחוללו בארץ מוצאם על
התמורות הפוליטיות והאידיאולוגיות באיטליה בשלוש
תקופות מרכזיות: תקופת איחוד איטליה, ימי המרוץ
הקולוניאלי ותקופת המשטר הפשיסטי, שבה הגיעה
לשיא המעורבות והפעילות הפוליטית בקרב יוצאי
ליוורנו בתוניס.
נמרוד קורן הוא תלמיד מוסמך בהיסטוריה, במחלקה
להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה
הפתוחה.
nimrodkoren@gmail.com

ירון נעים עוסק בדמותו של הרב כלפון משה הכהן
(הכמ"ה, 1950-1874), גדול רבני ג'רבה ב־200 השנים
האחרונות, הידוע בעיקר בזכות הגותו הרציונלית־
מודרנית במגוון תחומים. עם זאת בתחום אחד נתן
הכמ"ה מקום משמעותי להתייחסות מיסטית ולפירוש
אירועים היסטוריים כאתחלתא דגאולה, והוא חישובי
הקץ. גישתו החריגה בעניין זה נבעה משאיפתו העזה
לגאולת עם ישראל. יכולתו של הכמ"ה למזג משיחיות
ורציונליות מוכיחה את אפשרות קיומה של ייחודיות
מחשבתית בקרב ההוגים הרבנים־הציונים האורתודוקסים
בתקופה המודרנית.
ד"ר ירון נעים הוא חוקר עצמאי ומנהל מכללת אמית
בבאר שבע ע"ש הדר גולדין.
naimo@zahav.net.il

מאמרם של ליאור זקס־שמואלי וירוחם אביעד גולדמן
עוקב אחר תהליכי קידוש המשפחה היהודית במאה
השלוש עשרה בקסטיליה על ידי ניתוח דימויים קבליים
חדשים ששימשו בסוגיות של אתיקה מינית בספרות
טעמי המצוות הקבלית. לטענת המחברים המקובל
הקסטיאליני ר' יוסף הבא משושן חידש מארג דימויים
ייחודי בתגובה על האתגרים החברתיים שניצבו בפני
ההנהגה הדתית בתקופתו, מתוך שאיפה לחזק את מגמות
הפסיקה ההלכתית הפורמלית ולהשלים לקונות בה.
ד"ר ליאור זקס־שמואלי היא מרצה במחלקה למחשבת
ישראל, אוניבריטת בר־אילן.
leoreoss@gmail.com
ירוחם אביעד גולדמן הוא מוסמך אוניברסיטת בן־גוריון
בנגב.
yrocham123@gmail.com

י',
בית כנסת גדול ומפואר, עמד על תילו רק פרק זמן
קצר במאה העשרים. הוא נבנה בשנים 1930-1926
בבירת בוסניה והרצגובינה, שהשתייכו אז לממלכת
יוגוסלוויה, והיה המיזם היהודי האחרון שם לפני
מלחמת העולם השנייה. מאמרה של מרים ריינר חושף
את הזהות המזרחית והייחוד הספרדי של בית הכנסת,
וסוקר את הדיונים הפוליטיים שהתנהלו סביב קבלת
ההחלטה לבנות אותו. אף שבית הכנסת הוקם על ידי
הקהילה הספרדית בסרייבו, המחברת טוענת כי כמה
מן ההכרעות החברתיות, האדריכליות והאסתטיות
במיזם זה נבעו מן המרחב האשכנזי דובר הגרמנית.
כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה החלו
אדריכלים גרמנים לבנות בתי כנסת בסגנון אוריינטלי
שהיה מבוסס על סגנונו של ארמון אלהמברה, כדי
להדגיש את הזהות היהודית המזרחית, הלא־אירופית.
שימוש בסגנון זה בצד חידושים מודרניים אפשר
לקהילה הספרדית בסרייבו להפגין את שייכותה ליהדות
היוגוסלווית המאוחדת (האשכנזית והספרדית) והציונית
בעיקרה ובו בזמן לשמור על צביונה הספרדי המיוחד.
פרופ' מרים ריינר, המחלקה לאומנות יהודית,
אוניברסיטת בר־אילן.
rajnerm@gmail.com

בחוברת זו של פעמים מאמרים בנושאים מגוונים.
במאמר הפותח עוסקת אסתר מוצ'בסקי־שנפר בקברו
של ר' שלום שבזי (1619 – אחרי 1680), שהיה רב
נערץ, מיסטיקן, מרפא ומשורר. קברו בתעִ ז הפך לאתר
עלייה לרגל ליהודים מכל רחבי תימן עד עזיבתם לארץ־
ישראל. תצלומים שנתגלו לאחרונה, ושצולמו על ידי
אנגלים לא־יהודים בשנים 1937 ו־1952, חושפים את
צורת הקבר, שלא הייתה ידועה עד כה. התצלומים
הללו הם עדות ברורה ויחידה למבנה הקבר, שכיום
לא נותר ממנו זכר. עולי רגל יהודים שייחלו לעזרתו
של הרב, בעיקר בענייני בריאות ופוריות, פקדו את
קברו, וביקוריהם תוארו בסיפורים רבים אך כמעט
ללא התייחסות למבנה הקבר. המאמר עוסק במאפייניו
הצורניים של מבנה הקבר בהקשרם התרבותי היהודי
והמוסלמי. בביקורה האישי של מחברת המאמר בתעז
בשנת 1999 היא נוכחה שהקבר אינו קיים עוד, אך
המעיין הסמוך, שגם בו דבקה האמונה כי הוא בעל
סגולות מיוחדות, עודנו מפכה במקום.
גב' אסתר מוצ׳בסקי־שנפר היא אוצרת בכירה (אמריטה)
במוזיאון ישראל בירושלים, וכיום היא יועצת אוצרוּת
במרכז מורשת יהודי תימן וקהילות ישראל ברחובות.
much_b@netvision.net.i

התמודדותם של עולי תימן בשנים 1930-1881 עם
הקשיים במציאת מקורות פרנסה בתחומי המלאכות,
המסחר והרפואה, יחסי הגומלין בין עובדים מעולי תימן
לפועלים מקהילות ועדות אחרות בירושלים והיבטים
מגדריים של השתלבות עולי תימן בשוק העבודה הם
נושאי מאמרו של דרור חוברה. המאמר מתמקד בנקודת
המבט של עולי תימן עצמם, על מנת להיטיב להבין את
הדרכים הייחודיות שהם אימצו בהתמודדות עם הקשיים
הרבים שליוו את תהליך עלייתם והיקלטותם בארץ.
ד"ר דרור חוברה מרצה במכללת ‘אורות ישראל‘.
drorhubara@gmail.com

מאמרו של תמיר קרקסון עוסק בפתיחת אופקי ההשכלה
לפני תלמידות יהודיות עות‘מאניות, ומדגים תהליך זה
באמצעות ניתוח מקרה הבוחן של פעילותו של ברוך
מטראני בתחום חינוך הבנות בשנות השישים והשבעים
של המאה התשע עשרה. המחבר טוען כי יש למקם
פעילות זו על רקע התפתחויות בתחום חינוך הבנות
בקרב מוסלמים ונוצרים עות‘מאנים. הוא מנתח מכתב
עברי שחיברה בשנת 1872 בוליסה די טולידו, תלמידתו
של מטראני, ושמטראני פרסם כדי להוכיח את יעילות
שיטת ההוראה שלו ובתוך כך להבליט את חשיבות
חינוך הבנות.
ד"ר תמיר קרקסון הוא עמית בתר־דוקטור בקבוצת
Beyond Conflict and Coexistence: המחקר
An Intertwined History of Jewish-Arab
Relations
באוניברסיטת מרטין לותר בהאלה־ויטנברג,
ועמית הוראה במכון סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת
בר־אילן.
karkason@gmail.com

הגישה ההלכתית וההשקפתית של הרב עובדיה יוסף
בנוגע לנשים תלמידות חכמים העוסקות בספרות
התלמודית והרבנית טרם נדונה בעולם המחקר. מאמרו
של אברהם ברוך עתנבי־סקה חושף את עמדתו של
הרב עובדיה בעניין זה על סמך בדיקה יסודית בספריו
ההלכתיים ובתורתו שבעל־פה – דרשותיו לציבור
ופסקיו – ובעיקר על סמך עיון מדוקדק בסיפור אחד
שחיבר וסיפר בדרשותיו, על בחורה חכמה בתלמוד
שלמדה ש״ס ופוסקים נגד רצון אביה. המאמר מראה
ׁאיך בגרסתו המחודשת של הסיפור – שהיא שכתוב של
סיפור שסיפר הרב יוסף חיים מבגדאד – עיבד אותו הרב
עובדיה וערך בו שינויים, ובאמצעותם הביע את דעתו
על נקודות מרכזיות בסוגיית למדנותן התורנית של
נשים בימינו. הרב עובדיה חיבר וסיפר מאות סיפורים,
אך דרכו בתור מחבר ומספר סיפורים טרם נחקרה.
מאמר זה, מעבר לעצם עניינו, הוא מחקר חלוצי הבוחן
את הפן הספרותי שבכתיבת הרב עובדיה יוסף.
מר אברהם ברוך ענתבי־סקה הוא חוקר עצמאי במדעי
היהדות ומלמד הלכה ותלמוד בבית המדרש של ארגון
‘מנורה‘ בבואנוס איירס.
abrahamsacca@gmail.com

המאמרים בחוברת ‘פעמים‘ זו עוסקים בהיבטים שונים
של כתיבה, חינוך ותעסוקה של נשים. פותח את החוברת
מאמרה של אנאבלה אספרנסה על חיבורים ראשונים של
נשים בספרדית־יהודית. מן השליש האחרון של המאה
התשע עשרה החלו נשים לקחת חלק בספֶ רת הכתיבה
בספרדית־יהודית. נשים כתבו ותרגמו רומנים, כתבו
שיעורי מוסר, מחזות תיאטרון ועוד. יצירותיהן הופיעו
בעיתונות ובספרים. המאמר הוא ניתוח לשוני־חברתי־
תרבותי של יצירותיהן של שלוש הנשים הראשונות
שפרסמו בשפה זו. המחברת טוענת כי יש לבחון את
התרבות, הספרות והלשון יחדיו, ונוקטת מתודולוגיות
מֵ חֵ קר התרבות במגע, הספרות המתורגמת והלשון
במגע. החיבורים של שלוש הנשים בספרדית־יהודית
הם מקרה בוחן הממחיש את הזיקה ההדוקה בין לשון,
תרבות וספרות במגע, ומתוך הקריאה הקרובה בהם
המאמר מראה כי יצירותיהן של הנשים הן בעלות אופי
רב תרבותי ורב ממדי.
גב‘ אנבלה אספרנסה היא תלמידת מחקר בחוג ללימודי
האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית
בירושלים. היא עמיתה בקבוצת המחקר 'היסטוריה
אזורית של הרפואה במזרח התיכון' במימון המועצה
האירופית למחקר ומלגאית בתוכנית רוטנשטרייך
לדוקטורנטים מצטיינים.
anabella.esperanza@mail.huji.ac.il

מראשית דרכם גרסו הקראים ש-א' בניסן הוא ראש השנה למועדים. ט"ו בתשרי-היום הראשון של חג הסוכות-הוא ראש השנה החקלאי, דהיינו ראשון לשנת השמיטה ולשנת היובל, ואף ראשון למצוות המעשרות. ל'חודש השביעי באחד בחודש' (ויקרא כג, כד; במדבר כט, א), הוא א' בתשרי, אין דבר עם ראש השנה, והקראים קראו לו: 'יום תרועה'. במאמר זה בוחן יורם ארדר את משמעות מועד זה בהלכה הקראית הקדומה. כמו כן מוצגת המחלוקת הקראית באשר לדרך שבה יש לקיים את התרועה. כמו חז"ל לפניהם נדרשו הקראים לשאלה אם יש משמעות הלכתית לעובדה שבוויקרא כג, כד, כתוב: 'זכרון תרועה', בעוד שבבמדבר כט, א, כתוב: 'תרועה' בלבד. התקיעה בשופר היא אחד מסמלי ראש השנה הרבני. הכתוב: 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' (תהילים פא, ד) שימש לחז"ל את אחת הראיות לתקיעה בשופר בראש השנה. הקראים ניתקו פסוק זה ממצוות התרועה ב'יום תרועה', ובמאמר מוצג השיח שלהם על אודות פסוק זה.
פרופ' יורם ארדר מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב
erder@tauex.tau.ac.il

מאמר זה עוסק בחיבור שומרוני (כנראה מן המאה הארבע עשרה) שתכליתו להוכיח את עדיפותה של השיטה השומרונית לחישוב הלוח על פני שיטת החישוב הרבנית ועל פני השיטה הקראית, המבוססת על ראיית הירח. המחבר משתמש בטיעונים הרבניים כנגד הקראים ובטיעונים הקראיים כנגד הרבנים, כדי להוכיח ששניהם טועים. אריה צורף מתאר את השימוש שעשה המחבר השומרוני במקורות בערבית יהודית העוסקים בפולמוס לוח השנה.
ד"ר אריה צורף הוא עמית מחקר (בתר דוקטורט) במחלקה למקרא, אוניברסיטת תל אביב.
arye.zoref@mail.huji.ac.il

מחקרם של סולי שאהוור ואנטולי מישייב דן בקהילות הסובוטניקים שהתיישבו בנפת לנקוראן שבמחוז באקו, בעיקר בשנים של חופש דת (1906 – 1914), חושף טפחים חדשים באינטראקציה שלהן עם השלטונות הרוסיים, בוחן כיצד השפיעו היחס מצד יהודי הזרמים השונים ביהדות על אורח חייהן הדתי, ומסביר כיצד ריבוי הזרמים ביהדות פיצל גם אותן עד כדי הסתגרותן האחת מפני זולתה.
ד"ר סולי שאהוור החוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם, אוניברסיטת חיפה; מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, אוניברסיטת חיפה.
ד"ר אנטולי מישייב, מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, אוניברסיטת חיפה.
sshahvar@univ.haifa.ac.il; anatolymish@gmail.com

מאמרם של אמיר אשור ותמר צבי כולל עיון פילולוגי בשמונה קטעים הכוללים תרגומים ערביים לפסוקים מספר בראשית, שהועתקו ככל הנראה בידי שמואל בן יעקב. באחד הקטעים זוהו שרידים של תרגום רס"ג, בקטע נוסף נמצאו שרידי תרגומו של יפת בן עלי, ובששה קטעים נוספים נמצא תרגום ערבי מעורב, משל רס"ג ומשל יפת בן עלי. ייתכן ששבעת הקטעים האחרונים השתייכו במקורם לכתב יד אחד.

ד"ר אמיר אשור, עמית מחקר במרכז לחקר בין-תחומי של הגניזה הקהירית באוניברסיטת חיפה.
פרופ' תמר צבי, פרופ' מן המניין בחוג ללשון העברית וראש הקתדרה לחקר מורשת יהדות מצרים ע"ש יוסף ורשלין ברדה באוניברסיטת חיפה.
tzewi@univ.haifa.ac.il; amirashur@gmail.com

מקום נכבד היה לרש"י בין הפרשנים ששאבו מהם מתרגמי המקרא לערבית. הדבר בולט בשרחים המאוחרים שהשתחררו מתרגום רס"ג. להדגמת הדברים בודקת ד"ר הדר פרי תרגומים של שבעה שרחים ממרוקו ומתוניסיה לצמחים הנזכרים בבראשית. במאות המוקדמות יותר הושפע תרגומם מתרגום רס"ג למקרא. אך במאות 18–20 ניכרת השפעת רש"י על תרגום הצמחים הללו.
ד"ר הדר פרי היא חוקרת עצמאית. עבודת הדוקטור שלה עסקה בכתבי יד מצפון אפריקה שתחומם הפילוסופיה של הרפואה הערבית.
hadper@gmail.com

במדור 'תעודה' מובאות שלוש תעודות. פרופ' ירון בן-נאה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' דן שפירא מהאוניברסיטה הפתוחה דנים באיגרת תחינה ששלחו ראשי הקהילה הרבנית אל מנהיגי הקהילה הקראית בקרים. פרופ' חזי מוצפי ופרופ' דן שפירא עוסקים בקונטרס ובו 'עשרה עיקרי האמונה' הקראית. ד"ר מנחם ולדמן, דב גולדפלם ודניאל בלטה מביאים את יומן מסע המשלחת של ד"ר דן הראל ויונה בוגלה בהרי סֵמיֶין . במדור ביקורות הספרים דן ד"ר יהודה צבי שטמפפר במהדורה הביקורתית של 'ספר העדויות והשטרות' לרס"ג. ד"ר אבי-רם צורף (האקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים ומכללת ספיר) דן בספרו של מיכאל גרוס 'בן יהוידע: עיונים בפירושי הרב יוסף חיים לאגדות התלמוד'.

במדור 'תעודה' מובאות שלוש תעודות. פרופ' ירון בן-נאה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' דן שפירא מהאוניברסיטה הפתוחה דנים באיגרת תחינה ששלחו ראשי הקהילה הרבנית אל מנהיגי הקהילה הקראית בקרים. פרופ' חזי מוצפי ופרופ' דן שפירא עוסקים בקונטרס ובו 'עשרה עיקרי האמונה' הקראית. ד"ר מנחם ולדמן, דב גולדפלם ודניאל בלטה מביאים את יומן מסע המשלחת של ד"ר דן הראל ויונה בוגלה בהרי סֵמיֶין . במדור ביקורות הספרים דן ד"ר יהודה צבי שטמפפר במהדורה הביקורתית של 'ספר העדויות והשטרות' לרס"ג. ד"ר אבי-רם צורף (האקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים ומכללת ספיר) דן בספרו של מיכאל גרוס 'בן יהוידע: עיונים בפירושי הרב יוסף חיים לאגדות התלמוד'.

במדור 'תעודה' מובאות שלוש תעודות. פרופ' ירון בן-נאה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' דן שפירא מהאוניברסיטה הפתוחה דנים באיגרת תחינה ששלחו ראשי הקהילה הרבנית אל מנהיגי הקהילה הקראית בקרים. פרופ' חזי מוצפי ופרופ' דן שפירא עוסקים בקונטרס ובו 'עשרה עיקרי האמונה' הקראית. ד"ר מנחם ולדמן, דב גולדפלם ודניאל בלטה מביאים את יומן מסע המשלחת של ד"ר דן הראל ויונה בוגלה בהרי סֵמיֶין . במדור ביקורות הספרים דן ד"ר יהודה צבי שטמפפר במהדורה הביקורתית של 'ספר העדויות והשטרות' לרס"ג. ד"ר אבי-רם צורף (האקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים ומכללת ספיר) דן בספרו של מיכאל גרוס 'בן יהוידע: עיונים בפירושי הרב יוסף חיים לאגדות התלמוד'.

מאמר ביקורת על הספר: מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי, הפרדס האבוד: הפרדסנות הפלסטינית, 1850–1950 (סדרת נהדה)

מאמר ביקורת ספר על הספר: רבקה אמבון, בני ארץ ישראל: ימי הרב שמואל הלר מצפת

מאמר זה עוסק בעיצוב הנוף באתרים ארכיאולוגיים רב שכבתיים ומתמקד בקיסריה כמקרה בוחן לדיון, שכן היישוב בה נמשך ברציפות מהתקופה ההרודיאנית, הרומית והביזנטית – תקופות של פריחה והתפשטות יישובית – דרך התקופה המוסלמית הקדומה והתקופה הצלבנית, שבהן הצטמצם שטח העיר, ועד התקופה המוסלמית המאוחרת, שבה חרבה העיר. כל אחת מהתקופות הקדומות השאירה במקום שרידים מרשימים. העיר משתרעת על שטח גדול מאוד, בין חוף הים במערב לתוואי החומה הביזנטית ממזרח, אך נחפרה רק באופן חלקי במרוצת השנים.
אתר שמרובדים בו שרידים מתקופות שונות ובמצב השתמרות לא אחיד מעלה שאלות עקרוניות: מה הם מרכיבי העבר שאנו רוצים להציג – וכפועל יוצא, מה ייהרס? האם יש להתמקד בתקופה בולטת אחת או אולי להשאיר חתך של התקופות השונות? מהי מורשת התרבות שיש לשמר ועל פי אילו ערכים יש לקבוע זאת? כיצד להאיר את הסיפור ההיסטורי ואיך להמחיש בהקשר הגיאוגרפי והתרבותי שבהווה את האופן שבו תפקד האתר בעבר?
בעוד שפועלם של הארכיאולוגים שחפרו בקיסריה תועד בהרחבה בפרסומים רבים, פועלם של אדריכלי הנוף שעבדו באתר מעולם לא תואר ולא נחקר. ניתוח של חומרי ארכיון, ראיונות עם דמויות מפתח והתבוננות ביקורתית בשטח מאפשרים לשרטט לראשונה את תרומתם של אדריכלי נוף ליצירת דמותה העכשווית של קיסריה, וזאת על רקע התמורות שהתחוללו בשבעים וחמש שנות המדינה בשיח השימור והתכנון, בתפיסות של זהות ולאומיות, בתרבות הפנאי ובנוף עצמו.

בשנת 1951 החל מיזם היאחזויות הנח”ל, עם הקמתה של ההיאחזות הראשונה, נחלאים א (לימים נחל עוז). עד שנת 1967 הוקמו שלושים ושלוש היאחזויות, מרביתן בסמוך לגבולות עם ירדן, מצרים וסוריה. מטרתן של רוב ההיאחזויות הייתה ביטחונית – הן נועדו להגן על הגבולות מפני חדירת גורמים עוינים. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעה תקופת השיא של המיזם, עם הקמתן של עשרים ואחת היאחזויות במשך שש שנים – עד מלחמת יום הכיפורים – כמעט כולן באזורים שעליהם השתלט צה”ל במלחמה.
מטרתו של מאמר זה לבחון את ייעודן של היאחזויות הנח”ל שהוקמו בשנים 1967–1973. לטענת המחבר בתקופה זו, שלא כתקופה שלפני המלחמה, היה היעד המרכזי של ההיאחזויות להביא להישגים טריטוריאליים ולאו דווקא ביטחוניים. כמו כן הוא טוען כי תרומתן של ההיאחזויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים לביטחון השוטף בגבולות הייתה מזערית. שינוי זה נבע מהמטרות האסטרטגיות של ישראל בשטחים לאחר המלחמה, מהגידול בסדר הכוחות של צה”ל באותה העת, מהיווצרות עומק אסטרטגי בגבולות החדשים ומשינויים חברתיים שהתרחשו בחברה הישראלית ובפרט משינוי בַּיחס לנפגעים מקרב חיילי הנח”ל ובעיקר חיילות הנח”ל.

בשנות החמישים של המאה העשרים התעוררה במפא"י מחלוקת על שאלת השיכון: על צורת הבעלות ורמת החיים הראויה בו. השיכון הקואופרטיבי היה נושא מרכזי במחלוקת זו, שכן ההסתדרות חייבה את המשתכנים בשיכוניה להיות חברים באגודות שיכון קואופרטיביות. בשיאו הקיף השיכון הקואופרטיבי כ-10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ועל כן הייתה לו חשיבות חברתית רבה.
בשנים אלה התעוררה מחאה בקרב דיירי השיכון ההסתדרותי שדרשו לפרק את הקואופרטיבים ותבעו בעלות מלאה על דירותיהם. מחאה זו מצאה אוזן קשבת אצל מנהיגים בהסתדרות שהיה להם עניין פוליטי בהחלשת היסוד הקואופרטיבי. בשנת 1957 בחרה הנהגת ההסתדרות לסגת מבלעדיות העיקרון הקואופרטיבי בשיכוניה.
מנהיגים במפא"י שעם הקמת המדינה הריבונית הגיעו לעמדה חדשה של בעלי כוח, ביקשו לנצלה כדי לאמץ רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שהייתה מקובלת עד אז, והדבר עורר ביקורת עזה בתוך תנועת העבודה. הם עמדו בפני האתגר של שחיקת אתוס השוויון מבלי לפרוץ את המסגרת התנועתית, שהייתה מקור כוחם. ביטול בלעדיות השיכון הקואופרטיבי אפשר לפתור את הסתירה שאליה נקלעו כמנהיגי תנועת עבודה שהייתה נתונה בתהליכי התברגנות.

מאמר זה עוסק באחת הביצות הגדולות שהיו בארץ-ישראל, ביצת הנעמן, מדרום לעכו, ובגורמים לכך שלא יובשה לאורך כל תקופת המנדט הבריטי ובשנים הראשונות של מדינת ישראל.
העובדה שהביצה לא יובשה מפתיעה מאוד, שכן לא מדובר באזור קטן או פריפריאלי: ביצת הנעמן הייתה השנייה בגודלה בארץ, ומיקומה, בצפון מפרץ חיפה, היה בתווך שבין המרחב הציוני המתפתח למרחב הערבי של עכו. לכן לכאורה היה צפוי שהטיפול בביצה זו יעמוד בראש סדרי העדיפויות הציוני והממשלתי כאחד. המאמר עוקב אחר ניסיונות הטיפול בביצה והעיכובים שהיו בתהליך זה, ובכך מאיר את העמדה המורכבת של המוסדות הציוניים ואת השיקולים בפיתוח הציוני באזור, לצד ניגודי האינטרסים שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין השלטונות המנדטוריים בסוגיה זו.
המאמר מתמקד בנקודת המבט הציונית, אולם הוא מעמיד למבחן את הפער שבין התפיסות האירופיות של מושג השממה ומושג הבראת הארץ – שהיו משותפות לתנועה הציונית ולממשל הבריטי – ובין המדיניות הסביבתית בעניין ייבוש הביצות, הגורמים שהשפיעו על סדרי העדיפויות והאינטרסים המשתנים של המוסדות הציוניים והממשל הבריטי כאחד.

חנה פרומקין-סגל (1874–1968) הייתה משכילה וסופרת עברייה, בת למשפחה מן האורתודוקסייה הליטאית המתונה. היא השאירה אחריה כמה כתבים וחיבורים בעברית מסוגות שונות: קומץ מכתבים, מאמר דעה בסוגיית השפה העברית ושני חיבורים בעלי אופי היסטורי – נובלה וספר זיכרונות.
מאמר זה מתמקד בספר הזיכרונות ובוחן את דמותה של פרומקין-סגל כפי שהיא עולה ממנו. ספר הזיכרונות נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים, על רקע המאבק על הנרטיב ההיסטורי של המושבה פתח תקווה. לכתיבת הספר היו שתי מטרות מרכזיות: המטרה הגלויה הייתה תיקון העוול ההיסטורי שנעשה לאביה של המחברת הרב אריה ליב פרומקין והצבת יד למפעלו; המטרה הסמויה והחתרנית הייתה השמעת הקול הנשי במפעל ההתיישבות הציונית. בספרה העמידה פרומקין-סגל נרטיב שהתריס נגד הזיכרון הקולקטיבי, שהדיר נשים ופסח על הישגיהן ועל תרומתן. בסיפור שסיפרה פעלו נשים בנחישות במרחב הציבורי לתועלתן, לתועלת משפחתן ולתועלת החברה בכללה.
בחינת זיכרונותיה של פרומקין-סגל מאפשרת לנו להשמיע את קולה של משכילה עברייה ממשפחה אורתודוקסית ולפתוח צוהר לעולמה. יתר על כן, הניסיון לשחזר את דרכה – על שאיפותיה והישגיה מזה ועל האתגרים והמגבלות שעמדו בפניה מזה – מאפשר לנו לזרות אור נוסף על ההוויה האורתודוקסית הליטאית, שאליה השתייכה.

גידול גפנים וייצור יין הם חלק בלתי נפרד מתולדות ארץ-ישראל מאז העת העתיקה. לאורך הדורות טופחו וגודלו ברחבי הארץ זנים רבים של גפנים, ושרידיהם מייצגים את רבגוניותם. המאמר דן במורשת התרבותית של זן הדבוקי, זן מרכזי בענף הגפן בחלקים שונים בארץ-ישראל ובמיוחד בדרום מישור החוף. חבל ארץ זה נודע בגידול נרחב של ענבי דבוקי בידי כפריים פלסטינים עד 1948, ולפרק זמן מסוים אחרי המלחמה גם בידי חברי קיבוצים ומושבים באזור. הדבוקי היה הנפוץ בזני הגפן המקומיים (בלדי) בארץ-ישראל עד 1948, ועל כן יש לו מקום חשוב בכרם המסורתי של דרום הלוונט והוא משאב מורשת תרבותית משותף לבני המקום שישבו כאן לאורך השנים. המאמר משרטט קווים להיסטוריה התרבותית של זן ייחודי זה ולחיבורו לנוף החקלאי והסביבתי של הארץ ומציע מודל ללימוד זני מורשת אחרים.

מאמרו של אריה יריב עוסק בקהילת היהודים-הקראים בעיר הית שבעירק, ובמקומו של אברהם פירקוביץ – המשכיל הקראי ואחד ממנהיגי העדה במזרח אירופה – במאמץ להביאם להתיישבות בירושלים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. פירקוביץ מזה, וקראי הית מזה, נציגים של קצוות מרוחקים של הפזורה הקראית העולמית, מצאו עצמם נוטלים חלק בהרפתקה משותפת. פרשת העלאתם של קראי הית לירושלים נותרה בשולי ההיסטריה הקראית, ובשולי ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית החדשה בירושלים, והדיה נמצאים בעיקר בכתביו של פירקוביץ עצמו.
ד"ר אריה יריב הוא חוקר עצמאי. עיקר עניינו בחקר קהילות היהודים-הקראים במזרח אירופה.
yarivarie@walla.co.il

חוברת 'פעמים' זו עוסקת בהיבטים שונים בחיי הקהילות הקראיות – הקשרים בין הקהילות, יחסיהן עם קהילות אחרות, החגים ולוח השנה הקראי, ועוד. מאמרו של דותן ארד פותח את החוברת ודן בתקופה העות'מאנית המסמנת מפנה משמעותי בתולדות הקראות: לאחר מאות שנים בהן חיו הקראים תחת שלטונות שונים, איחד השלטון העות'מאני תחת מרותו את רוב הקהילות הקראיות בעולם. מציאות גיאו-פוליטית זו חיזקה את הקשרים בין המרכזים השונים של העולם הקראי. היכולת לשלוח מכתבים, לערוך ביקורים, להעביר תרומות, ולהתערב בענייניהן של קהילות רחוקות, השתפרה מאד. גם אלו שחיו מחוץ לעולם העות'מאני – קראי מזרח אירופה, עמדו בקשרים עם קהילות קרים ואסתנבול ודרכן רקמו קשרים עם קהילות רחוקות יותר במרחב העות'מאני. המאמר מתאר את הדרכים בהן שמרו הקראים בעת החדשה המוקדמת על קשרים בין-קהילתיים, משרטט את הנתיבים דרכם הועברו ידיעות מקהילה אחת לזולתה, ומנסה לשחזר כיצד דמיינו הקראים בתודעתם את המרחב הקראי. מן המאמר עולה כי למרות הפיזור הגיאוגרפי הרב, ולמרות ההבדלים הלשוניים (ערבית/תורכית) בין המרכזים השונים, ניתן לדבר על פזורה קראית אחת בעת החדשה המוקדמת.
ד"ר דותן ארד מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי, אוניברסיטת בר־אילן
dotan.arad@biu.ac.il