מראשית תקופת ההשכלה באירופה ועד לימינו בישראל אך מעט משוררים עבריים עוררו התעניינות במחקר הדומה בהיקפה להתעניינות שר ישראל נג’ארה זוכה לה.
העניין שישראל נג’ארה ושיריו מעוררים הם ללא ספק נדבך בהעלאת הפיוט למעמד של שירה המבוצעת על במות קונצרטים ובחוגי לימוד שירה בפי הציבור הרחב בישראל. אם כן, הפיוט יוצא מחוץ להקשר החברתי הטבעי שלו, כלומר בתי הכנסת והשמחות של הבית היהודי. ‘תחיית הפיוט’, כפי שמכונה תנועה זו בישראל, מושתתת בעיקר על רפרטוארים מבוצעים של קהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון. מבחר פיוטים מבוצע זה מעוגן בקובצי שירה מודפסים, ובהם שירתו של נג’ארה שולטת בכיפה. לצידה באים פיוטים של משוררי ספרד מהתקופה המכונה ‘תור הזהב’ ויצירות שחוברו בארבע המאות האחרונות בידי ממשיכיו של נג’ארה בכל קהילה וקהילה מקהילות ישראל.
למרות מעמדו העכשווי הבלתי מעורער של נג’ארה בישראל, אם בציבור הרחב ואם בעולם המחקר, מפליא שחלק נכבד משירתו טרם ראה אור במלוא היקפו ובמהדורה מדעית ראויה – מהדורה ששיריו זכאים לה. מהדורה זו של ספר ‘שארית ישראל’ לר’ ישראל נג’ארה באה איפה למלא חלל גדול במחקר, ולא רק בו.
בספר שלפנינו מובאים 418 שירים מנוקדים ומבוארים מספר ‘שארית ישראל’. למהדורת השירים נוספו שלושה פרקי מבוא היסטוריים וספרותיים, וכן חמישה פרקים בענייני המוזיקה בתקופתו של נג’ארה.

שני כרכים:
כרך א’: מבואות
כרך ב’: שירים