בתיה לישנסקי

בצריף הנשיא ובחצר יד בן־צבי מצויות שתי יצירות מיוחדות, מנורה מעץ ותבליט ‘מגש הכסף’ מברונזה, מעשה ידיה של בתיה לישנסקי – פסלת בעלת שם בין-לאומי, שנחשבה בעיני רבים לאמנית הפיסול הייצוגי של היישוב הציוני ומדינת ישראל.
לישנסקי זכתה בפרס ישראל לפיסול ובפרס דיזנגוף (פעמיים) ויצירותיה הוצגו בארץ ובחו”ל. בין עבודותיה הגדולות אפשר למצוא את ‘אנדרטת עבודה והגנה’ בחולדה, שיחד עם ‘האריה השואג’ של אברהם מלניקוב בתל חי סימנה את ראשיתו של הפיסול המונומנטלי ביישוב העברי.
בתיה לישנסקי נולדה במאלין שבאוקראינה, הצעירה בארבע בנותיהם של שושנה ומאיר יונה לישנסקי. אחיותיה היו כולן פעילות בתנועה הציונית: שרה שנודעה כאחות רפואית בארץ ישראל; תמר שהייתה לרופאה; גולדה – היא רחל ינאית בן־צבי, ממנהיגות תנועת העבודה והיישוב.
בתיה עלתה לארץ בשנת 1910 בגיל עשר ולמדה בגימנסיה העברית בירושלים. כשבגרה למדה שנה ב’בצלאל’ ובשנת 1920 יצאה ללימודים ברומא באקדמיה לאמנויות היפות. עם פרוץ פרעות תרפ”א (1921) שבה בתיה לארץ והתיישבה בעין חרוד עם חבריה ל’גדוד העבודה’. ב-1923, ערב קבלתה לחברות, גברו געגועיה לעולם האמנות והיצירה והיא נסעה ללמוד פיסול בברלין ומשם עברה לפריז. ב-1926 השתתפה בפריז בתערוכה ב’סלון המסורבים’ וזכתה לביקורות אוהדות. ב-1929 שבה ארצה. באותו עשור החלה ליצור פסלוני עץ, אבן וגבס קטנים. על אחד מהם, שבו תואר אווז כפות, כתבה רחל המשוררת ב-1935: “רגע ארוך עמדתי לפניו, הסתכלתי בו, הסתכלתי ב י דרכו … זה כוחו של ביטוי לירי”.


למרות שנעדרה מן הארץ תקופה ארוכה, נחשבה לישנסקי לפסלת ‘ארץ ישראלית’ מובהקת. מסלול יצירתה האמנותית מבטא את גיבוש דרכה של האמנות הייצוגית ביישוב היהודי בארץ. היא מלמדת על תפיסתם של האמנים שראו עצמם כמגשרים ומעצימים את הרעיון הלאומי באמצעות היצירה האמנותית הנשענת על יסודות אוניברסליים ועל מגמות בנות הזמן.
בתיה לישנסקי ידעה משברים לא קלים לאורך חייה (1900–1992), ותקופות ארוכות חייתה עם משפחת אחותה, רחל ינאית בן־צבי, בצריף שבשכונת רחביה. בת זוגה, הציירת אנני נוימן, נפטרה בגיל צעיר למדי. אחיינה הצעיר והאהוב, עלי בן־צבי, עמו הייתה בקשר מכתבים הדוק כשבגר, נהרג במלחמת העצמאות. לזכרו ולזכר חבריו פיסלה בתיה אנדרטאות בקיבוץ בית קשת ובביה”ס החקלאי ‘כדורי’.
בהיותה חשוכת ילדים, בתיה לישנסקי ראתה בעבודותיה את המשכיותה. פסליה ותבליטיה נמצאים עד היום במושבים ובקיבוצים, במוסדות עירוניים ובמוסדות חינוך. מנורות עץ פרי ידיה – אחיות לזו שבצריף הנשיא – ניצבות בבית הכנסת ‘הנשיא’ בירושלים, בבית ההסתדרות בתל אביב ובמשרדי איגוד העבודה הבין-לאומי בז’נבה.

דילוג לתוכן