על שפת הכביש – אבני החן בשדרות בגין: יצירותיה של הפסלת אור־נה רן

סמדר ברק
שנים רבות אני נוסעת בשדרות בגין החוצות את ירושלים מצומת גבעת זאב בצפון עד צומת המנהרות בדרום. חלקו הראשון של הכביש נחנך כבר ביוני 1998, ומאז הוארך ושודרג כמה וכמה פעמים. כיום אורכו כ־16.2 קילומטרים ויש בו 10 מחלפים. אך מעולם לא נתתי את דעתי לכך שאני נוסעת בתוך יצירת אומנות. הכרתי חלק מן היצירות שמעטרות את הקירות שלאורכו, אבל לא ראיתי את התמונה כולה; עד שפגשתי את האומנית אור־נה רן.

אור־נה רן נחשפה לעולם האדריכלות כבר בתיכון “טכניקום” בגבעתיים, שם למדה גם לתואר הנדסאי אדריכלות. בשירותה הצבאי שירתה במחלקה האדריכלית בבסיס בקעת הירח, אך משנודע שעומדים להחזיר את השטח למצרים, חדלו לבנות שם ואור־נה מצאה את עצמה מבלה בסדנאות האומנים שפעלו אז באילת. המורים שלימדו אותה באו מהמדרשה ברמת השרון, ומשרדה בצבא היה באחת לסטודיו לציור.

עם שחרורה החלה לעבוד במשרדי אדריכלות והבינה ששם לא תמצא את סיפוקה בחיפושיה אחרי המעוף באומנות, ובשנת 1982 החליטה לעשות מעשה וללמוד במחלקה לאומנות בבצלאל. בשנה השלישית הבינה שעליה להתמקד בפיסול וכעבודת סיום יצרה פסל עץ תלת־ממדי בהשראת ציור של פיט מונדריאן והשתמשה לשם כך בידע האדריכלי שלה. עבודתה המיוחדת זיכתה אותה בפרס “קרן שרת”, בכסף זה מימנה את לימודי השנה הרביעית.

אחרי הלימודים עבדה אור־נה כמה שנים במוזאון ישראל כמעצבת תערוכות ופסלת באגף הנוער.

בתערוכה “מאטיס בנעלי מחול” שנערכה בספטמבר 1991 (אצרה ויויאן ברסקי), הוצגו התלבושות המקוריות שעיצב הצייר אנרי מאטיס בהזמנת סרגיי דיאגילב פטרון אומניות, מבקר אומנות ומייסד הלהקה Ballets Russes להופעתה בבלט “שירת הזמיר” ב־1920 בפריז. אור־נה רן עיצבה את התערוכה ויצרה במה ומעמדים עשויים מפרספקס שעליהם הוצגו התלבושות, וכך העניקה לבגדים את אישיותם…

את פסל ספיידרמן המזנק מן הגג יצרה אור־נה רן לתערוכת “הקומיקס”, והפסל המוצלח נותר כמה שנים על גג הבניין מעל הכניסה הראשית. הפסלת השכילה לבחור בזווית העמדה מיוחדת: מצד אחד נראה כאילו הוא עמד לזנק לעברם של הצופים, אך כשהביטו בפסל מהקומה שנייה של הבניין הוא נראה על רקע בניין הכנסת.

לתערוכה “מסכות”, שהוצגו בה פניה הרבגוניות של המסכה בפולחן, בתיאטרון, בקרנבל ובאומנות נתבקשה לעצב מעמדים של הדמויות שעטו את המסכות ולבשו את בגדי הנשף. לשם כך הלבישה אור־נה רקדנים ורקדניות בסטודיו של ירון מרגולין, אלה רקדו בהם והיא רשמה אותם. לפי רישומיה הכינה מברזל את המעמדים לבובות והעניקה לכל אחת מהן מבע ייחודי בעזרת תנוחת הגוף.

בתערוכה “מחיות הבר לחיות הבית” בנתה חמור עשוי בטון שלימים נוצק בברונזה וסוס מאפוקסי – שניהם בגודל טבעי ועליהם גם ציוד לרכיבה – היא ביצעה במו ידיה את כל העבודה: ריתכה את מסגרות הברזל ויצקה עליהן את הבטון והאפוקסי. כך התאפשרה לילדים שביקרו בתערוכה לחוות רכיבה על חמור או על סוס.

משנת 1983 גרה אור־נה בירושלים ובסביבתה, ומ־1992 החלה לעסוק בפיסול במרחב הציבורי. בשנה זו יצרה את פסל רבקה לפי דמותהּ. היא הצטלמה רוקדת, ולפי התצלום הכינה רישומים ואחר עיצבה את הפסל בברזל.

באותם ימים גם הכירה את בן־זוגה האדריכל חמי גורלי, שהיה האחראי לבניית כביש בגין. הוא נדרש לתכנן קיר שימנע שרעש ממסוף אוטובוסים [שבסופו של דבר לא הוקם] להפריע לתושבי שכונת סן מרטין. חמי הציע לבנות קיר ולקבוע בו חלונות אל הנוף, אך התושבים התנגדו לפתחים בקיר. הוא ביקש אפוא מאור־נה שבאומנותה תחליף את יופיו של הטבע. כך החלה ליצור את קיר המלאוין [בערבית: מגוון, ססגוני], כפי שכינו אותו הפועלים שבנו אותו. “ההשראה ליצירת הקיר באה מעבודתי במוזיאון. שם התמונות תלויות על קירות. כאן הקיר הופך להיות היצירה עצמה. הבנת השפה האדריכלית אפשרה לי לחבר בין האומנות והאדריכלות. עד שיצרתי את קיר המלאוין, השתמשו באבן הגיר לחיפוי בניינים ובאבני לקט ושכבות – לקירות תמך. במלאוין יצרתי שיח בין סוגי האבן השונים. השימוש החופשי באבן בקיר זה השפיע על המשך התכנון של קירות כביש בגין”.

בטרם החלה אור־נה רן לעבוד עשתה סיור בן־יומיים בירושלים כדי להכיר את האבנים השונות גם במרקמן, גם ברמת הסיתות שלהן. “התיישבתי ותכננתי את התמונות הללו, ומכיוון שבאתי מעולם אחר, לא מעולם הכבישים, היכולת שלי להבין את השפה האדריכלית אפשרו לי לפסל בחיבור של אומנות עם הפיסול. כל כביש בגין השתנה בעקבות הקיר הזה. התחלתי להשתמש באבנים שבדרך כלל לא משתמשים בהן לבנייה בקירות: אבן לבנה ואדומה, אבני לקט. יצרתי תערובת בין סוגי האבן”. חלק מהאבנים הובאו מהריסות שכונת ממילא וחלק ליקטה הפסלת עצמה, כשהיא נוסעת על גבי טרקטור ובוחנת את הסלעים. היא גם בחרה את הזווית המיוחדת שבה יניחו אותם.

לאורכו של הקיר טמנה הפתעות: אבן הבד שקיבלו מעין יעל הושבה על במה; ציפורים שסיתתה באבן שולבו בקיר. שֶלֶט בכתב עברי קדום, שער סגור הרומז לשער הרחמים בחומת העיר העתיקה. בחלק מן המקומות הקיר נדמה למסלעה מתמוטטת, מעין הד לטרסות שמתמוטטות סביב לעיר. עשרים שנה הוא עמד במקומו – 200 מטר בקו ישר, ואז בנו את מחלף גולומב וטיילת סן מרטין הקיר פורק ונבנה מחדש בזווית של תשעים מעלות מול אצטדיון מלחה.

נוספה לו חלקת גן עם הפסל פרח המים, שנבנה נמוך והיה תחליף לבריכה ולמזרקה שתוכננה ואי אפשר היה להקימה. אך לדאבון הלב בשנת 2020 בשל תשתיות הרכבת הקלה, נהרס הפסל “פרח המים” ובמקומו הוצב חדר חשמל שאינו הולם את הסביבה.

במהלך הזמן הייתה אור־נה שותפה לכמה וכמה נסיונות לתת גוון אנושי־חוויתי לעבודות ההנדסה העצומות. הניסיונות לא הושלמו, אבל קטעי רעיונות מצאו את מקומם בכביש: קווי החזית של מעבר גולומב, מערות הגינון לאורך הכביש, עיצוב העמודים והמעקות בשטח התוכנית.

עמודים ועליהם נחש ברזל, סן מרטין

מעקה ברזל ובו דמויות של בעלי חיים, סן מרטין

לאורכו של הכביש יש כחמישים עמודי שילוט, עשויים בטון וגובהם 10 מטר, וכדי להקל מכובד חזותם היא חצבה בהם סמלים בהשראת תרבות המאיה. יש הרואים בהם סמלים יהודיים: כתר וחמסה.

אור־נה רן שיבצה לאורכו של כביש בגין אבני חן רבות המספרות את קדמוניות הארץ הזאת. הינה כמה מהן:

תיהמת (1997), אלת מי התהום המלוחים במיתולוגיה המסופוטמית, פסל הנמצא בגשר הולכי הרגל בירידה לליפתא, המעוררת אסוציאציה של מערבולת.

חייתו ארץ (2001), שיירת חיות העולה לירושלים. השם מקורו בבראשית א כד–כה: ‘[…] תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ”. את הדגמים שאבה אור־נה מציורי סלע עתיקים שנתגלו בהר כרכום בנגב.

היצירה מורכבת משני יסודות עיצוביים: זריחת השמש (סמל הבריאה) והדרך שהשיירה מבטאת אותה. במקור היו בעלי החיים צבועים בכחול, הצבע דהה והיום הם כמעט שחורים.

שיירה נוספת עוברת בדרום הכביש, מתחת לגשר רוזמרין בגילה: שיירת גמלים עשויים אריחי אבן ועל גבם חתולים – את הדגם לכך שאבה אור־נה מדגמי אריגים אפגניים.

לאורך כ־25 שנה יצרה אור־נה פסלים גדולים בסביבה – רובם ניצבים בירושלים וסביבותיה. לדבריה, היא אוהבת ליצור בסביבה מוגדרת. בתחילה היא חוקרת את הסביבה, יוצרת קשר איתה ואז כשהפסל נשלם, נראה כאילו הוא ניצב שם מאז ומעולם. בשנתיים האחרונות אור־נה רן מתלהבת מעולם הפסיפסים והיא יוצרת בו.

עוד על הפסלת אור־נה רן ועל יצירותיה,

ראו באתר: www.or-nah.com אינסטגרם https://www.instagram.com/orna.ran.