הבדלו מן העדה הרעה הזאת!

נשף פורים בירושלים לפני למעלה ממאה שנה

בארכיון יד בן-צבי שמור כרוז (פשקוויל) היוצא בזעם כנגד מסיבת פורים ירושלמית, נשף ‘סתר-פנים’, אשר תוכנן להתקיים בעיר ירושלים. מי עמד מאחורי היזמה לארגן נשף פורימי בירושלים, וכיצד הגיבו עיתוני התקופה לכרוז שנתלה ברחובות העיר?

נפש בריאה בגוף בריא – על אגודת מכבי ועל ‘מכבי ירושלים’

‘מכבי’ היא תנועה ציונית ספורטיבית, שהוקמה לפי חזונו של מקס נורדאו, הוגה רעיון “יהדות השרירים” בקונגרס הציוני השני בבאזל (אוגוסט 1898). שמה של התנועה נלקח מכינויו של יהודה המכבי, מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים. בשנת 1906 נוסדה ביפו אגודת הספורט ‘מכבי’ הראשונה בארץ-ישראל (בתחילה נקראה ‘ראשון לציון’ ולימים שינתה את שמה ל’מכבי תל-אביב’) כחלק מתהליך עולמי של הקמת אגודות ספורט לאומיות בגולה.

בנובמבר 1911 נוסדה ‘מכבי ירושלים’ ובמרוצת 1912 הוקמו אגודות ‘מכבי’ נוספות במושבות. בספטמבר 1912 התאגדו האגודות המקומיות להסתדרות הארצית של ‘מכבי’ ארץ-ישראל, שהציגה עצמה מלכתחילה כארגון א-פוליטי העוסק בפעילות ספורטיבית וממלא משימות לאומיות, חינוכיות וביטחוניות. עמדה זו גרמה לפעילים מרכזיים במפלגות הפועלים להביע אהדה לאגודת הספורט העברית הלאומית. אחד מהם היה יצחק בן-צבי ממקימי ‘מכבי’ בירושלים, שפרסם במרץ 1913 מאמר תמיכה ב’מכבי’ (קאופמן,  תשס”ג):

בלי רעש והמולה יתרה הולכת ההסתדרות הצעירה, שהתוותה על דגלה  “נפש בריאה בגוף בריא”, את דרכה. רק כחמשה ח[ו]דשים עברו מיום שאגודות ההתעמלות הבודדות שבארצנו התחברו להסתדרות אחת, ואנו יכולים לציין בספוק פנימי את ההתקדמות שעשה ה”מכבי” בארצנו בערים ובמושבות…רק פה, בארץ-ישראל, יכולה אגודת התעמלות לה[י]עשות להסתדרות עממית במלא המובן ולרכוש שדרות רחבות מהמוני-העם, רק כאן יש לפניה תפקיד לאומי ותרבותי כה חשוב…רק כאן יש מקום לחגיגות לאומיות הקשורות בארץ, ומקצתן נשארו עוד מימי קדם (למשל הלולא דרשב”י במירון, חגיגת ר’ שמעון הצדיק סמוך לירושלים וכו’) ומקצתן נתחדשו בימינו (סיור קברי החשמונאים במודיעין, המשחקים וההתחרות בפסח ברחובות, חגיגת ט”ו אב וחג האילנות בט”ו שבט בכל מקום) והן הולכות ומתאזרחות יפה בקרבנו (האחדות, 7.3.1913).

אגודת מכבי מזמינה לנשף ‘אשר מיום שנשפו אבותינו לא היה עוד נשף מנושף שכזה’…

לקראת פורים תרע”ג (1913) יזמה אגודת ‘מכבי’ הירושלמית נשף מסכות “שלא זכינו עוד לראותו ובפרט בירושלים” וקראה לציבור הרחב להתכונן לאירוע ולרכוש אליו כרטיסים “אנחנו בטוחים שהקהל יתעניין, ישמע ויהיה מוכן” (החרות, 5.3.1913). כרזות משעשעות הופצו ברחבי ירושלים, אותן יש לקרוא מלמטה למעלה, כיאה לפורים. גודל הכרזה 50X65 ס”מ, היא הודפסה בדפוס אלעזר מ. גולדברג ועותק ממנה שמור בספרייה הלאומית.

רבני ירושלים יוצאים בקול זעקה

עד מהרה נפוצה הקריאה ברחבי העיר והגיע לאוזניהם של רבני ‘היישוב הישן’, שלא נותרו אדישים. בכרוז (פשקוויל) שפורסם שבוע-לאחר-מכן ונחתם על-ידי בתי-הדין (בד”צ) בירושלים, ניתן ביטוי בוטה וברור לפולמוס נגד תפיסת תרבות הבילוי הלאומית-חילונית, שהתמסדה בקרב ‘היישוב החדש’ הספוגה פריצות מינית (פרידמן, תשס”א, עמ’ 78-77). בכרוז הוטל חרם על אגודת ‘המכבי’ ופעילותה וכן קמה קול זעקה גדולה בגנותו של האירוע הפורימי המתוכנן.

“לשם קוריוז ובדיחות-הדעת לכבוד פורים”, פרסם בן-צבי את הכרוז, לדבריו, ככתבו וכלשונו ב’האחדות’ ביטאון מפלגת ‘פועלי ציון’ והוסיף כי צעד זה לא ימנע את קיומו של נשף פורים:

הבדלו מן העדה הרעה הזאת! פלצות אחזתנו על השערורי'[ה] הנוראה, הנבלה המגועלה והנמבזה, אשר העיזו בעלי מצח נחושה…לצאות ביד רמה על גפי מרומי עיר קדשנו…פורצים נתעבים ונאלחים (sic!) יזמו להכין לקראת יום הפורים…נשף “סתר פנים” (מאסקען-באלל)…שימו נא לב אחינו אנשי לב! בית ועד לזנות…מכינים בני בליעל אלה…אהה! לזונה יעשו קריה נאמנה?…ולחלל גם את קדושת יום השבת בתהלוכות מיוחדות [טיולים] “מחוץ לתחום” הרחק מאדם העיר, שמה, שמה אל בית לחם…בחורים ובתולות יחדיו…אחים יקרים! שימו לב אל השחתת צניעות המשפחה ואל החרפה האנושית שבזה, וחוב קדוש מוטל על כל מי שיש בידו למחות אפילו נפש אחת בישראל להצילה מאש אבדון זאת לחגור שארית כחו לבל יעמוד על דם ישראל…בשים לב אל ת[ו]כן כרוזים ממין זה, שמקורם בהתנגדות לכל רעיון רענן ומעשה רצוי המכוון לתחית עמנו בארץ אבותינו, אנו מתיחסים למודעה זו בבטול גמור ומוסיפים ללכת הלאה בדרכנו, שהתוינו לנו ולהמשיך את עבודתנו, מבלי לשית לב לשום מעצורים מפנים ומאחור. (האחדות, 21.3.1913).

‘הכל זוכרים את בתי הקרקסאות שבאו לירושלים’ – תגובות בעיתונות היהודית

 בימים ובשבועות הבאים התפרסמו בעיתונות העברית בארץ ישראל ובתפוצות מאמרי גינוי ותמיכה לכרוז. “שערו נא בנפשכם: לא מצא הבד”צ הירושלמי שום ענין חשוב בעולם היהודי הירושלמי…להיטיב מעמד ירושלים ולהיות באמת נוטרי קרתא – אין כאן” נכתב בעיתון ‘האור’, שהזכיר נשכחות לקוראיו “ראשית, ענין המסכות נהוג בכל תפוצות ישראל מדור דור ושנית, אם תאמר שיש כאן חשש שחוק וקלות ראש שמוציאים את האדם מן העולם? הכל זוכרים את בתי הקרקסאות שבאו לירושלים עיה”ק [עיר הקודש] לפני שנים אחדות…וכל בני ישראל שטפו, זרמו לבתי הקרקסאות הללו בנעריהם ובזקניהם, אנשים ונשים וטף וגם בני הבד”צ בתוכם” (האור, 16.3.1913). עיתון ה’מוריה’ צדד בעמדת הרבנים “…המוחים במרירות נגד השחתת המוסר והצניעות שלקחה לה מקום בעירנו בראש גלי”. חיזוק לכך נמצא בשימוש במסכה המהווה להגדרתו “…אמצעי להתקרבות שבדרך ישר אין לה מקום…שהמסכה היא רק תריס בפני מעשים שבפנים מגולים לא היו העושים עושים אותם” (מוריה, 18.3.1913). בעיתון ‘המודיע’ ודומיו צעקו “גוואלד!…’המתעמלים’ [חברי מכבי]…חשקה נפשם בשמחה של מצוה…יהודים, צעירים וצעירות, שאסתר-תענית אינם צמים, מקרא-מגלה אינם שומעים, מנות אינם שולחים ומתנות לאביונים, לא רק שאינם נותנים אלא עוד שמקבלים…שגם בכל ימות השנה מבוסמים הם ‘עד דלא ידעי’ בין ארור המן לברוך מרדכי” (המודיע, 11.4.1913).

העיר ירושלים צהלה ושמחה

 בהגיע שושן פורים לירושלים (23.3.1913) “מודעות החרם היו תלויות עדיין על הכתלים ברחובות; באזני אחדים צלצל עוד הכרוז הבטלני ‘אסור, אסור, אסור!'”. למרות הכול נערך נשף המסכות באולם ‘בצלאל’, שקושט “בדגלים קטנים וגדולים משני הצבעים תכלת ולבן שהקסימו את לב הנאספים והזכירו להם את ימי מרדכי ואסתר”. בשעה תשע בערב נכנסו בזו אחר זו שלל התחפושות והמסכות כפי שתיאר ‘החרות’:

בראשונה – המסדרים שהיו מלובשים בחליפות בחצי תכלת חצי לבן במסכות על פניהם. תיכף ומיד נכנס אחריהם ה”מוות” בכל גדלו ואיומו והזכיר לנאספים…את חיי איש וסופו…אחריו נכנסה מסכה בתמונות הרצל עם זקן שחור וגדול…ונשא בידו הימנית מגן-דוד גדול מקושט בפרחים ועליו תלו שלוש ק[ו]פס[א]ות מקרן הקימת [קק”ל]. מצדו השמאלי הלכה צעירה מקושטה יפה בפרחים ופירות א”י ובקבוק יין כרמל-מזרחי. המסכה הזאת נפגשה מאת הקהל בתרועות ובמחיאות-כפים רועשות וכל הידים הורידו כסף לתוך הקופסות…כעבור איזה רגעים נכנס יהודי חסיד…המסכה הזאת הקריאה את החרם בהברה אשכנזית ואור שני נרות שחורים האיר את הקריאה. הקהל דרש עוד הפעם, אבל המקריא קנח רק את שפתיו וירד מהבמה. יפה וטפוסי היה היהודי התימני. היה גם מלאך, גם סמל היהודי הגלותי עם כל התלאות שעליו. לכל צרה – דגל מיוחד וספר תורה בידו. מסכת אסתר המלכה…גם המלון הגדול של בן-יהודה…רקדו וצהלו עד ארבע בבוקר. נוכחו כל המכבים…והקהל הלך הביתה שבע רצון…(החרות, 25.3.1913).

מקורות לעיון נוסף

מ’ פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה: היישוב הישן האשכנזי, 1900 – 1917, ירושלים תשס”א.

ח’ קאופמן, “‘מכבי מול ‘הפועל’: היווצרותו של הפילוג הפוליטי בספורט הארץ-ישראלי”, ח’ קאופמן וח’ חריף (עורכים), תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, ירושלים תשס”ג, עמ’ 112-89.