קובץ תרגומים מאת ד”ר לאה די סגני
תרגומים מכתביהם של נזירי מדבר יהודה
בתקופה הביזנטית, עם עליית הנצרות, החלה מתבססת תנועת נזירוּת בכל רחבי העולם הנוצרי. במדבריות המזרח התיכון, בסוריה, במצרים ובסיני התפתחה נזירות המדבר שהיו לה מאפיינים ייחודיים. כחלק מתנועת נזירות זו, פרחה הנזירות במדבר יהודה מראשית המאה הרביעית ועד הכיבוש הפרסי (614) והכיבוש המוסלמי (640). היקפה של הנזירות היה גדול מאוד ומנזרים רבים קמו בכל המרחב שבין סְפר המדבר במערב ועד גדות הירדן וחוף ים המלח במזרח, מנחל מכוך ואף מעבר לו בצפון, ועד מצדה ואולי אף מעבר לה, בדרום. נזירי המדבר כינו את המרחב ‘המדבר של העיר הקדושה’ והקשרים בין המדבר לבין ירושלים היו חזקים מאוד.
בתקופה הנדונה אורגנו חייהם של נזירי המדבר בשלוש תבניות של חיי נזיריות:
התבודדות קיצונית של יחידים שפרשו אל עומק המדבר וחיו ביחידות ולעיתים התבודדו מורה ותלמידו.
חיים ב’לאורה’ (laura, λαυρα), כלומר קהילה של מתבודדים המתרכזת סביב נזיר נערץ המשמש מורה ומנהיג כאשר כל ימות השבוע הנזירים מתבודדים איש בתאו והם נפגשים לתפילה, לימוד וסעודה משותפת רק בשבת ובימי ראשון.
חיים במנזר שיתופי ‘קוינוביון’, שבו יש חיי שיתוף מלאים, היררכיה ברורה, סדר יום מוגדר וחובת ציות כלפי הממונים.
כמובן שהיו גם צורות ביניים ומעברים בין המסגרות השונות: נזיר שחי בקוינוביון יכול לעבור לחיי לאורה, נזירי הלאורות יצאו לתקופות התבודדות קיצונית ושבו ממנה אחרי זמן. בקרב נזירי המדבר היו לא מעטים שהפכו לאחר מכן לאישים מובילים בכנסייה ושימשו בישופים ואף כאלה שכיהנו כפטריארכים של ירושלים. שמם של אחדים יצא למרחקים כעושי נסים ואחרים כתבו חיבורים חשובים המקובלים בכנסייה האורתודוקסית עד היום.
מנזרים רבים נשאו את שמות הנזירים המייסדים ואליהם הצטרפו נזירים אחרים שרצו ללמוד מהם. כך היה המדבר כולו מיושב בעשרות רבות של מנזרים, גדולים וקטנים, במצוקי הקניונים של נחלי מדבר יהודה ובאזורי המישור ברמת המדבר ובין יריחו והירדן. רוב המנזרים הללו נפגעו במהלך הכיבוש הפרסי והכיבוש הערבי במחצית הראשונה של המאה השביעית. אחדים המשיכו להתקיים עד לנטישתם בימי הביניים. המנזר היחיד שלא נעזב מעולם, גם אם נפגע באירועים מסוימים, הוא מנזרו של סבאס הקדוש הידוע בשמו הארמי מר־סבא. מנזרים אחדים התחדשו במפנה המאות ה־19 וה־20 והם קיימים עד ימינו (מנזר הקארנטאל, מנזר גיאורגיוס מכוזיבה בנחל קלט, מנזר גראסימוס בדיר חג’לה והמנזר בעין פרה).
נזירות המדבר הייתה נושא למחקר ארכיאולוגי והיסטורי מקיף מראשית המחקר ועד לימים אלה. המחקר הארכיאולוגי כולל סקרים נרחבים וחפירות לא מעטות שחשפו את עוצמת השרידים הארכיאולוגיים, את תאי ההתבודדות ואת הכנסיות שנבנו במערות, במצוקים ובאתרים שונים ברחבי המדבר.
המחקר ההיסטורי מבוסס על מקורות שנכתבו בידי הנזירים ועליהם, רובם הם ‘תולדות חיי הנזירים’ (VITAE) וקבצים של אנקדוטות על חיי הנזירים. החיבור המקיף ביותר נכתב ביוונית במאה השישית בידי קירילוס מסקיתופוליס, שהיה בעצמו נזיר במנזר מר־סבא. הוא כתב את תולדות חייהם של אבטימיוס, סבאס, יוהנס, קיריאקוס, תיאודוסיוס, תיאוגניוס ואברהמיוס, כולם נזירים מפורסמים שחיו ופעלו במאות החמישית והשישית. את החיבורים האלה תרגמה לעברית והוסיפה מבוא והערות ד”ר לאה די סגני והם פורסמו בספרה: ‘קירילוס מסקיתופוליס – חיי נזירים במדבר יהודה’ בהוצאת יד בן־צבי, 2005. ד”ר די סגני תרגמה מקורות נוספים אך תרגומיה לא הובאו לדפוס מעולם ואנחנו, ברשותה ובברכתה, מציגים חלק מתרגומים אלה באתר המכון לחקר ארץ ישראל וישובה ביד בן־צבי לצד רשימה ביבליוגרפית רחבה.
אנחנו מקווים שתרגומים אלה ירחיבו את דעתם של חוקרים, תלמידים, מורי דרך ומטיילים המתעניינים בתולדות נזירות מדבר יהודה.
