גלגוליו של הכתר

העיר טבריה, השוכנת לחופה המערבי של הכינרת, נבנתה בידי הורדוס אנטיפס בראשית המאה הראשונה לספירה, ונקראה על שמו של ידידו ומיטיבו הקיסר הרומי טיבריוס; העיר נבנתה כעיר פוליס יוונית, בעלת מוסדות שלטון מפותחים. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה טבריה מן הערים החשובות בארץ ישראל, ונתפרסמה בים כינרת שמימיו מתוקים ובחמי המרפא שבה, כמו גם בחכמיה המובהקים ובבתי הכנסת המרובים שהיו בה. במשך דורות רבים הייתה טבריה מרכז רוחני ודתי חשוב; משנת 235 היא הייתה מקום מושבם של נשיאי ישראל והסנהדרין. ברבות הימים נעשתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ, ובה נשלם התלמוד הירושלמי במאה הרביעית לספירה. כשנאסרה על ידי השלטונות הביזנטיים העלייה לרגל לירושלים, הייתה טבריה אחד המרכזים שיהודי התפוצות עלו אליהם לרגל.

בימי הביניים הייתה טבריה העיר החשובה ביותר ביישוב היהודי בארץ ובתפוצות, וחשיבותה עלתה אף על זו של ירושלים עיר הקודש. טבריה הייתה בירת השלטון המוסלמי בצפון ארץ ישראל, והמרכז הכלכלי החשוב ביותר של ארץ ישראל. קשרי המסחר העיקריים שלה היו עם סוריה בצפון ועם בגדאד ופרס במזרח. היצוא החקלאי מארץ ישראל במאה העשירית כלל שמן זית, צימוקים וחרובים, וכן כותנה ובדים, וטבריה התפרסמה בתעשיית הבדים, האריגים והמחצלאות. שוק היהודים בטבריה היה גדול ומגוון, והיה ידוע במחיריו הזולים. פריחתה של טבריה נמשכה עד בוא הצלבנים בראשית המאה השתים עשרה. העיר חרבה במלחמות הצלבנים, ועמדה שוממה כמעט עד לבנייתה מחדש במאה השש עשרה.

אחד מן המפעלים החשובים ביותר שנקשרו בשמה של העיר טבריה הוא התקנת סימני הניקוד והטעמים ושמירת נוסח המקרא על ידי הערות המסורה. ר’ אברהם אבן עזרא כותב בספרו “צחות” כי “חכמי טבריה הם העיקר, כי מהם היו אנשי המסורת (=המסורה) ואנחנו מהם קיבלנו כל הניקוד”. מדברי היסטוריון ערבי עולה כי רב סעדיה גאון, הנחשב לראשון המדקדקים העבריים, שהה זמן מה בטבריה ולמד את מסורת הקריאה והלשון מפי אחד מחכמיה. ידועים גם שמותיהם של כמה חכמי לשון ומסורה שחיו ופעלו בעיר טבריה: ר’ פינחס ראש ישיבה, אחייהו הכהן החבר ואחרים.

חכם הלשון והמסורה המפורסם ביותר שחי בטבריה הוא אהרן בן אשר, בן המאה העשירית. לחכם זה מיוחס הספר הנקרא “דקדוקי הטעמים”, והכתובת שבראש הספר קובעת כי ר’ אהרן בן אשר היה “ממקום מעזיה הנקרא טבריה, אשר על ים כנרת מערבה”. אביו של אהרן, משה בן אשר, כתב בשנת 895 “מחזור שלמקרא… במדינת מעזיה טבריה העיר ההוללה (=המהוללת)”, כפי שמעידה כתובת שנרשמה בסוף כתב יד הנמצא בקהיר. ואילו ר’ אהרן עצמו, הוא שהגיה, ניקד, הטעים ומסר את כתב היד החשוב ביותר של התנ”ך, הלוא הוא כתר ארם צובה.

ביבליוגרפיה

נחמיה אלוני, “טבריה בימי הביניים”, הבלשנות העברית בטבריה, ירושלים תשנ”ה, עמ’ 31-9.

שמחה אסף ול’ מאיר (עורכים), “טבריה”, ספר הישוב, כרך שני: מימי כיבוש הארץ ע”י הערבים עד מסעי הצלב, ירושלים תש”ד, עמ’ 14-9.

שם הסופר שכתב את כתר ארם צובה הוא שלמה בן בויאעא. ואילו נקדן והמסרן שלו הוא אהרן בן אשר, בעל המסורה הידוע. מידע זה עולה מתוך כתב ההקדשה של הכתר, שנכתב בסופו כמאה שנה לאחר כתיבתו, בעת שהוקדש לקהילת הקראים בירושלים. וכך נכתב שם:

זה המצחף השלם של עש'[רים] וארבעה ספרים שכתב אתו מרי ורבנא שלמה הנודע בבן בויאעא הסופר המהיר רוח ייי תניחנו, ונקד ומסר אותו באר הטיב המלמד הגדול החכם הנבון אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים המהיר במעשיו המבין במפעליו היחיד בדורותיו מר רב אהרן בן מר רב אשר תהי נפשו צרורה בצרור החיים עם הנביאים והצדיקים והחסידים.

המסרן המומחה אהרן בן אשר זוכה כאן לשורה ארוכה של שבחים. שותפו למלאכה הוא סופר כתב היד, שלמה בן בויאעא, ומסתבר שמלאכתו היא טכנית בעיקרה, והיא מלאכת העתקת האותיות בכתיבה נאה. ככל הנראה עשה את מלאכתו בשליחותו של הנקדן והמסרן אהרן בן אשר.

התאריך המדויק של כתיבת הכתר אינו ידוע, שהרי אין בכתר קולופון (כתובת הסופר ובה פרטים על זהותו, זמן הכתיבה ומקום הכתיבה). אולם ניתן לקבוע את הזמן המשוער של כתיבת הכתר בדרך עקיפין: סופר הכתר, שלמה בן בויאעא, כתב גם כתב יד של התורה הנמצא כיום בסנט-פטרבורג (כ”י הספרייה הלאומית של רוסיה, Evr II B17). הכתובות שבסוף כתב היד הזה מלמדות כי נכתב בשנת 929, וזה אפוא גם זמן כתיבתו המקורב של כתר ארם צובה. השוואת צורת הכתב בשני כתבי היד מורה שאכן אדם אחד כתבם, ובכך חיזוק ואימות למה שנאמר בכתובת ההקדשה של הכתר.  

על הקדשת הכתר לבית הכנסת של הקראים בירושלים ניתן ללמוד מכתובת ההקדשה הארוכה והמפורטת שהייתה בחלקו האחרון של הכתר, אותה כתובת ממנה נודעו שמם של סופר הכתר ומסרנו.

מכתובת ההקדשה עולה כי ישראל בן שמחה מבצרה הקדיש את הכתר לקהילת הקראים בירושלים, והפקיד לשמירתו את שני נשיאי הקראים, יאשיהו ויחזקיהו. הכתר ישמש לקריאה פומבית וללימוד בשלושת הרגלים: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. מלבד זה נקבעו סדרים המאפשרים לכל יהודי מאמין – קראי או רבני – לבחון את הכתר כדי לברר על פיו שאלות הקשורות לנוסח המקרא, כגון כתיב מלא או חסר או פרשה פתוחה או סתומה.

כתובת ההקדשה אינה מספרת מהן הנסיבות שבהן עבר הכתר מרשותו של אהרן בן אשר איש טבריה אל ישראל בן שמחה מבצרה. מתעודות הגניזה אנו יודעים שחזקיה הנשיא היה בחיים בשנת 1064, ולפיכך ייתכן כי הכתר היה בטבריה למעלה ממאה שנים – ברשותו של אהרן בן אשר ואחר כך ברשות יורשיו או תלמידיו – ואז רכש אותו אחד מעשירי הקראים שבבבל והקדישו לקהילת הקראים בירושלים. ייתכן שהאפשרות שניתנה לרבנים לעיין בכתר הייתה תנאי שהתנו חכמי טבריה כאשר מכרו את הכתר.

ביבליוגרפיה:

יצחק בן-צבי, ” ‘כתר התורה’ של בן אשר”, מחקרים בכתר ארם צובה, בעריכת ח’ רבין (כתבי מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית א), ירושלים תש”ך, עמ’ ד, ח-ט.

יוסף עופר, “כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ”ד קאסוטו”, ספונות ס”ח ד (יט) (תשמ”ט), עמ’ 283-280.

הכתר הגיע לירושלים באמצע המאה האחת עשרה, ושימש שם כמקור המוסמך לנוסח המקרא גם לרבנים וגם לקראים. עוד באותה מאה נשדד ממנה וגלה למצרים. הדבר אירע ככל הנראה בשנת 1099, בעת הכיבוש הצלבני של ירושלים. הכובשים לא פגעו בכתר, שכן ידעו שניתן לקבל תמורתו ממון רב מקהילות יהודיות אחרות. מכתבים שנתגלו בגניזה עוסקים בכתבי יד שנפדו מן הצלבנים באשקלון בעזרתם של יהודי מצרים, ואפשר שבין הספרים האלה היה גם הכתר. מכל מקום, הכתר נפדה מן השובים והגיע לבית הכנסת הרבני שבפוסטאט. זהו השלב שבו איבדו הקראים את חזקתם על הכתר, ומאז היה בידי הרבנים.

בין הכתובות שהיו על הכתר הייתה אחת שחצייה ערבית וחצייה עברית. כתובת זו הייתה בעמוד הראשון של הכתר, והיא מספרת על פדיונו של הכתר והקדשתו לבית הכנסת בקהיר העתיקה הקרוי “כניסת ירושלים”, משום שמייסדיו וקהלו היו יוצאי ירושלים. הכתובת מתארת את השלב שבו הגיע הכתר למצרים, וזה לשונה:

“אנתקל בחכם אלאפתכאך מן נהב ירושלים (=הועבר [לרשות בית הכנסת של הירושלמיים] על פי דיון הפדיון מן השבי [שאליו נפל] בירושלים) עיר הקדש תבנה ותכונן לקהל מצרים לכניסת ירושלים תבנה ותכונן בחיי ישראל ברוך שומרו וארור גונבו וארור מוכרו וארור ממשכנו לא ימכר ולא יגאל לעולם ועד”.

ההצהרה על העברת הבעלות על הספר מדין הפדיון מן השבי שאליו נפל בירושלים היא חשובה, משום שהיא מהווה צידוק נכון להפרת איסור מכירתו הנקוב בפירוש בכתובות ההקדשה הקודמות שנכתבו עליו כאשר היה בידי הקראים בירושלים.

הנה מה שכותב הרמב”ם על כתר ארם צובה בספר ההלכה הידוע שלו “משנה תורה” (הלכות ספר תורה פרק ח הלכה ד):

“וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקוּ ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו”.

הרמב”ם מספר פה על תנ”ך שלם (“עשרים וארבעה ספרים”) שהגיהוֹ בן אשר שוב ושוב במשך שנים רבות. הרמב”ם מעדיף את התנ”ך הזה על פני כל ספרי התורה וכתבי היד האחרים ועל פני רשימות מסורה שונות, וקובע להלכה כי על פי התנ”ך הזה יש לכתוב את ספרי התורה. סמכותו הגדולה של הרמב”ם הביאה לכך שתוך כמה דורות קיבלו כל קהילות ישראל את פסיקתו, וכל ספרי התורה בכל עדות ישראל נכתבים על פי רשימתו, המיוסדת על אותו ספר שהגיהוֹ בן אשר.

אך האומנם אותו ספר הוא הוא כתר ארם צובה? מסורת היתה בידי קהילת ארם צובה, כי אמנם לתנ”ך זה אשר ברשותם כיוון הרמב”ם בדבריו. למסורת זו יש תיעוד מן המאה החמש עשרה, בדברי סעדיה בן דוד העדני שביקר בחלב וראה שם את הכתר.

לכאורה קל ביותר לאמת את המסורת הזאת או להפריכה: אין לנו אלא להשוות את חלק התורה שבכתר ארם צובה עם הרשימה הארוכה שבספרו של הרמב”ם ולבדוק אם שני המקורות מתאימים בכל מקום. אלא שהדבר אינו כה פשוט. כמו שסופר לעיל, רוב דפי התורה אבדו מכתר ארם צובה לפני כחמישים שנה, ולא נותרו מחלק זה אלא אחד עשר עמודים ובהם שבעה פרקים בלבד.

אדם אחד שבדק את הכתר בעודו שלם, סבור היה כי אין זה הספר שהרמב”ם סמך עליו. היה זה משה דוד קאסוטו שבדק את הכתר בשנת 1943, והביע את דעתו זו כמה פעמים בלא נימוק, עד לפטירתו בשנת 1951. בשנת 1946 פירסם קאסוטו את ספר יונה כדוגמה לתנ”ך שהתכוון להוציא לאור, ובראשו נכתב כדלהלן:

לפי הדעה הרווחת הספר שעליו סמך הרמב”ם היה ה”כתר” של אהרן בן משה בן-אשר, הנשמר עכשיו בעיר חלב; אבל מתוך בדיקה מדוייקת ב”כתר” זה מצד המנהל המדעי הנ”ל (=קאסוטו), שנסע לחלב לשם כך בשנת תש”ד, יצא לו בבירור שדעה זו אינה נכונה.

לכאורה אין מנוס אלא לקבל את המסקנה השלילית הזאת. ובכל זאת הצליח משה גושן-גוטשטיין להפוך אותה על פיה, זמן קצר אחרי שהגיע הכתר לארץ. גושן שיער מה הביא את קאסוטו למסקנתו השלילית. המפתח לפתרון התעלומה הם דבריו של הרמב”ם על “שירת האזינו”. וכך נכתב בספרי הרמב”ם הנפוצים של ספר “משנה תורה” (שם):

שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה, ונמצא כל שיטה חלוקה לשתים, וכותבין אותה בשבעים שיטות (=שורות).

“שירת האזינו” נמצאת בדפים הבודדים מסוף התורה שנותרו בכתר. המתבונן בה יכול להבחין בתופעה מיוחדת בצורת הכתיבה שלה: שלוש שורות הן ארוכות מאוד, וכל אחת מהן מחזיקה טקסט הנכתב בדרך כלל בשתי שורות. לפיכך יוצא שמניין שורות השירה בכתר הוא שישים ושבע, ולא שבעים.

לכאורה זו הוכחה שאין עליה תשובה שהכתר אינו אותו הספר שמדבר עליו הרמב”ם, שהרי הרמב”ם אינו מסתפק במספר השורות הכולל של השירה, אלא הוא מפרט מהי המילה הפותחת כל שורה ושורה ומהי המילה הבאה בראש הצלע השנייה בכל שורה ושורה, וכל דבריו מתאימים למסורת הכתיבה בשבעים שורות.

אולם בדיקה מקיפה בכתבי היד של ספר משנה תורה צופנת בחוּבּה הפתעה: בכתבי היד העתיקים והמוסמכים של משנה תורה לא נזכרו שבעים שיטות, אלא שישים ושבע! וגם פירוט המילים שבראשי השורות מתאים בדיוק לכתר ארם צובה. ולא זו בלבד: ספרי התורה של קהילות תימן כתובים על פי מסורת שישים ושבע שורות, כדעתו המקורית של הרמב”ם. כתיבת “שירת האזינו” בשישים ושבע שורות אינה מוכרת משום מצחף של המקרא הקדום לזמנו של הרמב”ם, ומכאן הוכחה חותכת לכך שאכן הכתר הוא הספר שהרמב”ם הסתמך עליו.

כיצד נוצר אפוא נוסח הדפוסים של דברי הרמב”ם, שלפיו יש לכתוב את השירה בשבעים שיטות? הרקע להיווצרותו הוא ככל הנראה הקושי שנתקלו בו קהילות ישראל לכתוב שלוש שורות ארוכות כל כך ב”שירת האזינו”. דבר זה אינו ניתן לביצוע, אלא אם כן כותבים את השירה בעמודה רחבה מאוד, ומשאירים רווח גדול בין שתי הצלעות בשאר כל השורות. יתר על כן, מסורת הכתיבה הזאת לא הייתה מקובלת ברוב הקהילות, ועל כן עוררה כנראה התנגדות. כדי לפתור את הבעיה הגיה מאן-דהוא את דברי הרמב”ם באופן שיתאימו למסורת הכתיבה המקובלת, שאף היא מסורת עתיקה המתועדת ב”מסכת סופרים” (פרק יב) מימי הגאונים.

עיקרי מסקנותיו של גושן נתאמתו שנים רבות אחרי שנאמרו, בעת שהרשימות שרשם לעצמו קאסוטו בעת שבדק את הכתר נמסרו למחקר ולבדיקה. הנימוק המכריע לקביעתו של קאסוטו אכן היה קשור ב”שירת האזינו”. ומכאן שכתר ארם צובה הוא אכן הספר שעליו סמך הרמב”ם, ונתאמתה המסורת העתיקה על ייחוסו (עופר, תשמ”ט, עמ’ 330-325).

ביבליוגרפיה:

מ’ גושן-גוטשטיין, ‘האותנטיות של כתר חלב’,  מחקרים בכתר ארם צובה, כתבי מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית א, ירושלים תש”ך, עמ’ י-לז.

J. S. Penkower, “Maimonides and the Aleppo Codex”, Textus 9 (1981), pp. 39-128.

יוסף עופר, “כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ”ד קאסוטו”, ספונות ס”ח ד (יט) (תשמ”ט), עמ’ 330-325.

הקהילה היהודית בעיר חלב (שנקראה בפי היהודים ‘צובה’ או ‘ארם צובה’) הייתה קהילה עתיקה, מגובשת, חזקה ועשירה בממון וברוח. הרמב”ם משבח את הקהילה באיגרתו לחכמי לוניל, ומציין שהיא המקום היחיד בארץ ישראל ובסוריה שיש בה לימוד תורה ראוי לשמו. תלמידו המובהק של הרמב”ם, יוסף בן יהודה אבן שמעון, שלו הקדיש הרמב”ם את ספרו “מורה הנבוכים” עבר לגור בעיר חלב, הקים בה בית מדרש ולימד בה תורה.

הרמב”ם עיין בכתר במצרים בסוף המאה השתים עשרה. העדות הראשונה על הימצאו של הכתר בארם צובה היא מן המאה החמש עשרה, ואין עדות ברורה על השנים שבינתיים ועל העברתו של הכתר ממצרים לסוריה.

כמה חוקרים שיערו כי הכתר הובא לחלב בסוף המאה הארבע-עשרה. ידוע כי בשנת 1375 יצא ממצרים רבי דוד בן יהושע, נכד נינו של הרמב”ם, ונסע דרך ארץ ישראל לסוריה, וחי בדמשק ובחלב. ר’ דוד לקח עמו כתבים רבים, וביניהם פירוש המשנה לרמב”ם בכתב ידו, ואפשר שהוא שהעביר לחלב גם את הכתר.

בית הכנסת הקדמון בארם צובה, היה למעשה מכלול של חדרי תפילה ולימוד וביניהם חצר פתוחה. היו בו גם כמה וכמה “היכלות”, שהם חדרים קטנים ששימשו לשמירת ספרי קודש וחפצי קודש. לפי אגדה שהילכה בחלב, יואב בן צרויה שר צבאו של דוד המלך שכבש את ארם צובה הוא שבנה את בית הכנסת עוד לפני שנבנה בית המקדש הראשון. מסורת אחרת, נפוצה יותר, מייחסת את בניית בית הכנסת לימי הבית השני. חוקרים שבדקו את בית הכנסת סבורים שראשית בניינו בתקופה הביזנטית, ולא לפני המאה החמישית.

הנה תיאור של בית הכנסת, מפי הרב יעקב זאב, יהודי אשכנזי מתושבי ירושלים, שנסע לארם צובה והתגורר בה כשנה באמצע המאה התשע עשרה:

“הבית הכנסת המפוארה, אשר כל התרים את הארץ אורים שלא נמצא כמותה, כה תארה: הכניסה היא מצד צפון, ופניהם לדרום לצד ארץ ישראל. ומימין הכניסה בית הכנסת גדולה, וכוין (=וחלונות) פתיחין לה לפרדס נאה, עץ עושה פרי, ובריכה של מים להשקות את הגן. ומצד שמאל אכסדרא גדולה מרוצף באבנים שישא ומרמרא (=סוגי שיש), ובאמצע יש בימה לחזן הכנסת ולקרות התורה בימים אשר מתפללים שמה, אך כאשר ירד הגשם מתכנשים (=נאספים) לבתי כנסיות. ויש עוד בית כנסת לצד מזרח העולם”

“וצד דרום של בתי כנסיות והאכסדרה, יש בו בסך הכול שבעה היכלות… בבית הכנסת השמאלי בכותל דרום יש מערה אחת, ושם לפנים נכנסין למטה מעט והוא כמו חדר קטן. ויש להם בקבלה איש מפי איש אשר נגלה שם אליהו הנביא ז”ל. […] ובכניסת המערה יש ארגז אחד, אשר מונחים בו כתרה של תורה, וכך קוראים בשם כתר, וזה ענינם: יש שלשה חומשים כתובים על קלף, ואחד מהם כתוב בו גם התרגום על כל פסוק ופסוק, והכתב שלו נפלא, והשני כתב פשוט יותר,וכולם נכתבים בציצים ופרחים במיני צבעונים מוזהבים בפתיחתן וסופן ובין כל ספר ומגילה […] ויש עוד כתוב כנ”ל תנ”ך שלם, וזה העיקר”.

גם הרב יצחק שחייבר תיאר את מקומו של כתר ארם צובה בבית הכנסת:

“בשנים האחרונות ייחדו לו ארגז גדול מברזל והניחוהו שמה עם שאר כתבי יד של התנ”כים האחרים שהיו נמצאים שמה למשמרת. לארגז הזה היו שני מפתחות. לא היו נמסרים ביחד לגבאי אחד, אף שהיה הנאמן הגדול ביותר, רק היו נמסרים לשני אמידים וחשובים, שלא יפתח הארגז הנ”ל אלא בנוכחות שניהם יחד ותחת השגחת ועד הקהלה. את הארגז שמו במערת אליהו הנביא בבית הכנסת הגדול על מצבת אבן גדולה, וכל העם מקדישים ומעריצים את מקום מושבו”.

ביבליוגרפיה

אלכסנדר דותן (לוצקי), “לתולדות בית הכנסת הקדמון בחלב”, ספונות א, תשי”ז, עמ’ כה-סז.

הרב יעקב זאב, “תיאור קהילת ארם צובה וסביבותיה בתחילת שנות ה’ ת”ר”, צפונות יד, טבת תשנ”ב, עמ’ פב-פח.

מן העדויות הרבות על הפרעות בבית הכנסת בחלב (ביום שני י”ח בכסלו תש”ח, 2 בדצמבר 1947) עולה כי ארגז הברזל שהיה בו הכתר נפרץ, והכתר הושלך על הארץ. מבדיקה מעבדתית של הכתר עולה כי אין בו סימני שרפה, ולכן יש להניח כי דפיו נתלשו או נקרעו, במכוון או מחמת השלכתו על הארץ.

עיקר החסר מן הכתר הוא בראשו ובסופו, אולם גם באמצעו חסרים פה ושם דפים בודדים. כמה דפים של הכתר קרועים, ורק חלק מן הדף שרד. אבדו לחלוטין דפי המסורה ודקדוק המסורה שהיו בראש הכתר ובסופו; אבדו הכתובות שמסרו מידע על כתיבת הכתר, הקדשתו ופדיונו מן האויבים; אבדו רוב דפי התורה (פרט לאחד עשר העמודים האחרונים שבהם סוף ספר דברים); אבדו הספרים האחרונים מספרי הכתובים; ועוד חסרים דפים בודדים מספרי נביאים.

אין ידוע בוודאות מי ראה את הכתר לראשונה לאחר שנפגע ומיהו הראשון שהצילו והחביאו. ככל הנראה עבר הכתר מיד ליד במשך כעשר שנים, כדי להסתירו מעיני השלטונות ולמנוע פגיעה נוספת בו.

זמן קצר אחרי הפרעות בחלב, נודע בארץ כי כתר ארם צובה נפגע ואבד. פרופ’ משה דוד קאסוטו, פרסם מאמר בעיתון הארץ וכתב: “אם הידיעות שנתפרסמו בעתונות מתאימות לאמת, התנ”ך המפורסם שהיה פאר הקהילה היהודית בחלב […] היה למאכולת אש בפרעות. “כתר ארם צובה” אבד ואיננו לפי השמועה ששמענו. […] ומכיוון שאני הייתי האחרון שזכה לעיין באותו הספר […] רואה אני לחובה להעלות את זכרו במלים קצרות לפני הקהל העברי”.

עד מהרה החלו מגיעים ארצה פליטי הפרעות בחלב, ומפיהם הלך ונתברר שהכתר ניצל ונמצא במקום מבטחים, וכי הסיפור על כך “שהיה למאכולת אש” נועד לאוזני השלטונות הסוריים שהחלו לחקור ולדרוש למקומו. באדר תש”ח מוסר קאסוטו בישיבה מיוחדת כי שרידים מן הכתר נמצאים בידי שמש בית הכנסת. הוחלט כי פעולת ההצלה לא תיעשה בידי האוניברסיטה, אלא בידי הוועד הלאומי והרבנות הראשית.

בראש מאמצי ההצלה של הכתר עמד יצחק בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי באותם הימים ונשיא מדינת ישראל מחודש כסלו תשי”ג (1952). הוא הפעיל את סמכותו ואת קשריו, כתב אל שגרירים וקונסולים של ישראל, וביקשם לברר את הידוע על הכתר, ובכלל זה לבוא בדברים עם הקהילות החלביות במקומות שונים בעולם. הרב הראשי לישראל בן ציון מאיר חי עוזיאל פרסם קול קורא (בשנת 1953) ובו כתב: “חוששני מאד שכתר זה יפול לידים זרות אשר לא יהיה ביכולתנו להצילו מידם. שמעתי אומרים שבני קהילת אר”ץ יראים מפני האלה הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו. אבל עתה, כיון שנעקר הכתר ממקומו, זהו פחד שווא. המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר, שיהיה נחלה לכל ישראל לדורות עולם, היא מדינת ישראל”.

גלגוליו של הכתר בארם צובה מן הפרעות ועד להברחתו מסוריה – לוטים בערפל. אמנון שמוש חקר ופירט בספרו על הכתר תשע גרסאות שונות בשאלה מי הציל את הכתר והיכן הוסתר (עמ’ 45). מה שידוע בוודאות הוא שבשנת 1957 ביקשו רבני חלב (ובראשם הרב משה טאוויל) ממרדכי פחאם כי יבריח את הכתר בכליו. לאחר תלאות וחיפושים הגיע פחאם אל שליחי הסוכנות היהודית בתורכיה וסיפר להם על הכתר.

ביבליוגרפיה:

אמנון שמוש, הכתר – סיפורו של כתר ארם צובה, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 49-39.