הכתר כיום

כתר ארם צובה הגיע לארץ בשנת תשי”ח (1958) ונמסר לידי נשיא מדינת ישראל יצחק בן־צבי. מעמדו המשפטי של הכתר נקבע בשנת תשכ”ב, עם ניסוח שטר ההקדש ומינוי ועד האפוטרופסים של הכתר. בשטר ההקדש נקבע כי שני הכתרים “לא יועברו לשום מקום אחר, אלא יישארו במכון בן־צבי בירושלים^[1] “.

הכתר נשמר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי מטעם מכון בן־צבי עד שנמסר לשיקום במעבדה של מוזיאון ישראל
בשנת 1986. בשנת 1993 הושלם שיקומו של הכתר, והכתר הוצג בהיכל הספר, יחד עם מגילות מדבר יהודה.

בשנת 2004 אורגנה מחדש התצוגה בהיכל הספר, ולכתר ארם צובה הוקדש מקום מרכזי יותר. המבקרים בהיכל הספר יוצאים למסע לאורך הזמן, ועוקבים אחר גלגולו של ספר-הספרים: מכתבי־היד של המקרא הקדומים ביותר עלי אדמות שנמצאו במדבר יהודה, דרך אנשי כת קומראן שניסו לתרגם את האידיאלים המקראיים בחייהם, ועד לסיפורו של כתר ארם צובה – כתב־היד המדויק ביותר בעולם לפי נוסח המסורה, והקרוב ביותר לזה שאנו מחזיקים בידינו היום. הקומה התחתונה של ההיכל מוקדשת לכתר ארם צובה ולמוצגים אחרים הקשורים בו.

הגוף המוסמך לטפל בכתר ארם צובה ולהחליט מה ייעשה בו הוא ועד האפוטרופסים של הכתר. הגוף הזה הוקם בשנת תשכ”ב, בידי בית הדין הרבני בירושלים, וחברים בו הראשון לציון (הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל), ראש מכון בן־צבי, ועוד כמה אפוטרופסים ובהם יוצאי העיר חלב (ארם צובה).

הקמת ועד האפוטרופסים הייתה פתרון של פשרה לדיון משפטי ממושך בין נשיא המדינה יצחק בן־צבי ומכון בן-צבי ובין נציגי העדה החלבית. מרדכי פחאם, האדם שחכמי ארם צובה הפקידו בידו את הכתר כדי שיבריח אותו לארץ, מסר את הכתר לנציגי הסוכנות ובאמצעותם לנשיא המדינה יצחק בן־צבי. לאחר זמן מה טענו כמה מחכמי הקהילה כי היה עליו למסור את הכתר לנציגי העדה בארץ. הפתרון שהושג מבטיח טיפול משותף בענייני הכתר של נציגי ציבור, חכמי מדע, חכמי תורה ונציגי עדת ארם צובה, וכך ישמש הכתר (וכן ‘הכתר הקטן’ שהגיע עמו) “לצורך לימוד, חקירה וידע של כל שוחר תורה ודעת ולהודעת טיבם בעולם”. “האפוטרופסים ידאגו לכך שלא תיפגע קדושתם, ועליהם לשמור על ערכם הדתי” של הכתרים.

במשך השנים טיפל הוועד בהכנת מהדורת התצלום של הכתר, בשימורו ובשחזורו של הכתר, ובקביעת מקום הצגתו לציבור. שטר ההקדש קובע כי המקום הנאה לשמירתם של הכתרים הוא מכון בן-צבי בירושלים, וכי הכתרים “לא יועברו לשום מקום אחר, אלא יישארו במכון בן־צבי בירושלים”.

מאז הגיע הכתר לירושלים ומאז חתימת שטר ההקדש לא הוצא הכתר מירושלים מעולם. במשך השנים נשמר הכתר בבית הספרים הלאומי בירושלים ואחר כך במוזאון ישראל, וזאת משום שוועד האפוטרופסים סבר כי אלה המקומות המתאימים ביותר לשמירתו של הכתר.

בשנת תשמ”ו אישר ועד הנאמנים לבצע פרויקט מחקר שבמרכזו כתיבת ספר שיספר את סיפורו של כתר ארם צובה. נאספה ביבליוגרפיה מקיפה הקשורה בכתר ארם צובה, ונבדקו אנשים ומוסדות שהיו קשורים בכתר ובגלגוליו. התברר כי בידי בני משפחתו של פרופ’ משה דוד קאסוטו מצויות רשימות שרשם בעת שבדק את הכתר בשנת 1943, כשהכתר היה עדיין בשלמותו. לאחר שנתקבלה רשותם של בני המשפחה, צולמו הרשימות, נחקרו ונתפרסמו. בסופו של הפרויקט יצא לאור ספרו של הסופר אמנון שמוש, הכתר – סיפורו של כתר ארם צובה (בהוצאת מכון בן־צבי, ירושלים תשמ”ז).

כיום מונה ועד הנאמנים תשעה אנשים, ואלה הם: הרב יצחק יוסף – הרב הראשי לישראל, הראשון לציון; פרופ’ מרים פרנקל – ראשת מכון בן־צבי; פרופ’ מנחם בן-ששון; פרופ’ משה בר־אשר; מר דוד ברטוב; מר מנחם ידיד; הרב אדמונד כהן; הרב ד”ר נסים סבתו; הרב יהודה עדס; יוסף פחאם.

בשנות השמונים של המאה העשרים התעורר חשש כי תנאי האכסון של הכתר במכון בן-צבי אינם הולמים, ועל כן החליט ועד הנאמנים של הכתר להעביר את הכתר למעבדות מוזאון ישראל.

בשנת 1986 נחתם הסכם להשאלה מתמדת בין ועד האפוטרופסים של הקדשי הכתר ובין יד בן-צבי ומוזאון ישראל בירושלים. בסעיפי ההסכם הודגש, כי עקב מצבו החמור של כתב היד יינקטו כל הצעדים האפשריים לטיפול בכתר ולשימורו. כפעולה ראשונה הוחלט להעביר את הכתר למחלקה לרסטורציה של מעבדות מוזאון ישראל.

הכתר עבר תהליך של שימור, ובמהלכו הוסרו מן הדפים כתמי לכלוך, נייר דבק וכדומה. כריכתו של הכתר הוסרה, חוטי התפירה שחיברו את הקונטרסים זה לזה נותקו, ומאז הכתר נשמר קונטרסים קונטרסים בתוך ארון מיוחד שנבנה במיוחד לכך.

נמצא כי הבעיה העיקרית היא חוסר יציבותו של הדיו. בכתר התגלו חורים, ובמקומות רבים איכל הדיו חלק מן הקלף, או אף נשר בגלל היעלמות הקלף שמתחתיו. הופעל על הכתר תהליך לייצוב הדיו, והופעלו שיטות המקובלות בשימור תמונות עתיקות. לאחר ייצוב הדיו עברו דפי הקלף של הכתר מתיחה לאחר ריכוך בעזרת החדרת לחות.

דפי הכתר נפגעו לפני כמאה שנה, ובפינה השמאלית התחתונה של כל גיליון הופיעה “פריחה אדומה-סגולה” שגרמה לטשטוש ולמחיקה של כמה אותיות. כדי לקטול את הפעילות הבקטריאלית או הפטרייתית הזאת עבר כתב היד חיטוי כמה פעמים.

ביבליוגרפיה

דודו שנהב מיכה מגן ולאה עופר-פנדיה, “כתר ארם צובה במעבדות מוזיאון ישראל”, במוזיאון, גיליון 1, מרץ 1989, עמ’ 21-20.