לפי המסורת מחזיק התנ”ך עשרים וארבעה ספרים, הנחלקים

לשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים.

בתורה חמישה חומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.

ספרי הנביאים נחלקים לנביאים ראשונים ונביאים אחרונים. סדר הנביאים הראשונים קבוע, ומתאים לסדר ההיסטורי: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים. בתרגום השבעים ספר שמואל נחלק לשניים, וכן גם ספר מלכים, אולם לפי המסורה כל אחד מהם הוא ספר אחד.

בסדרם של נביאים אחרונים יש מחלוקת, על פי הכתר הם סדורים בסדר היסטורי: ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, וכך הסדר המקובל. אולם בבבל הקדימו את ירמיהו ויחזקאל לישעיהו, והתלמוד הבבלי מנמק את הסדר הזה (בבא בתרא יד ע”ב).

בסדר הכתובים יש כמה הבדלים בין המסורות השונות. לפי המסורת הטברנית, המשתקפת בכתר ארם צובה, ספר דברי הימים בא בראש הכתובים, ואילו לפי המסורת הבבלית הוא בא בסופם, וכך גם במסורת המקובלת. לפי המסורת הבבלית חמש המגילות משולבות בתוך ספרי הכתובים ואינן באות ברציפות. לפי מסורת טבריה הן באות ברציפות, ובנוסח המקובל הן סודרו לפי סדר קריאתן במשך השנה: שיר השירים (בפסח), רות (בשבועות), איכה (בתשעה באב), קהלת (בסוכות), ואסתר (בפורים). הבדלים נוספים בסדר משתקפים בתרשימים שלהלן:

ספרי התורה העתיקים נכתבו במגילה. המגילה מורכבת מיריעות של קלף הנכתבות מצדן האחד, ונתפרות זו לזו בחוטים העשויים מגידי בהמה. בכל יריעה כמה עמודות, בכל עמודה משורטטות שורות, והאותיות נכתבות למטה מן השורה. התורה נכתבת פרשיות פרשיות, וביניהן רווחים מסוגים שונים (פרשה פתוחה מתחילה בראש שורה חדשה, ופרשה סתומה מתחילה באמצע השורה ולפניה רווח). חלקים מסוימים נכתבים בצורת שירה. שתי שירות גדולות באות בתורה: שירת הים, הנכתבת בצורה מסורגת (“אריח על גבי לבינה”) ושירת האזינו, הנכתבת בשני טורים.

כאשר הותקנו סימני הניקוד והטעמים, הם לא נרשמו במגילות אלא בספר בעל דפים. ספר זה זכה לכינויים רבים: קוֹדֶקְס בלטינית, מִצְחָף על פי הערבית, ובעת העתיקה שימש גם הכינוי מַחְזוֹר. עדות ספרותית ראשונה על הופעת הקודקס בין היהודים היא מן המאה השמינית, ומן הסתם הוא היה כבר בשימוש זמן מה לפני כן. אולם רק במאה העשירית מתרבים והולכים עותקים מכתבי-יד מקראיים, וחלקם שרדו עד ימינו.

למצחף כמה יתרונות בולטים על פני המגילה: דפי הספר כתובים משני צדיהם, וכך נחסך חומר כתיבה יקר. וחשוב מזאת, אפשר לדפדף במהירות ולעבור במהירות מתחילת הספר לסופו, בעוד שפעולה כזאת במגילה אורכת זמן רב. אולם ספר שכזה אינו כשר על פי ההלכה לקריאה בציבור: לקריאת התורה בציבור המשיכו להשתמש במגילה, ובספרי התורה האלה גם אסור לסמן את הניקוד והטעמים. ואילו הספרים החדשים שימשו ללימוד ולשימור של מסורת הקריאה. כמו בספרי התורה, יש גם במצחפים פרשיות פתוחות וסתומות וחלקים הכתובים כשירה; אולם נוספו בהם גם סימני ניקוד וטעמים המורים על דרך הקריאה, וכן הערות מסורה, שתכליתן לשמר את הנוסח המדויק.

מקורות:

נחמיה אלוני, “כתר התורה והמצחף בקריאת התורה בציבור בעדת הרבנים ובעדת הקראים”, בית מקרא עח (תשל”ט), עמ’ 324-321.

מרדכי גלצר, “ספר הספרים – ממגילה למצחף ולדפוס”, בתוך: מ’ גלצר (עורך), כתר ירושלים – תנ”ך האוניברסיטה העברית: הארות לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס”א, עמ’ 41* – 48*

בשנת 1947 נמצאו במערה במדבר יהודה שבע מגילות עתיקות, כשהן טמונות בכדי חרס. המגילות הגיעו לידי סוחרי עתיקות בבית לחם, ולאחר גלגולים רבים כונסו בירושלים והוצגו ב”היכל הספר” במוזיאון ישראל. אחת המגילות הראשונות שנתגלו היא מגילה שלמה של ספר ישעיהו, והיא עדות חשובה על אחד מנוסחי המקרא שהיה בארץ ישראל בסוף ימי הבית השני.

במשך הזמן נתגלו עוד ועוד קטעי מגילות, במערות נחל קומראן, במצדה ובמקומות אחרים במדבר יהודה. לפי הערכת החוקרים, המגילות הקדומות ביותר שנתגלו נכתבו בסביבות שנת 250 לפני הספירה, ואילו המאוחרות ביותר נכתבו בראשית המאה השנייה לספירה (אחרי חורבן הבית השני ולפני דיכוי מרד בר כוכבא).

המגילות נחלקות לסוגים שונים: מגילות מקראיות, מגילות ה’פשרים’, שהם מעין מדרשים עתיקים על ספרי הנביאים, מגילות ובהן כתבים המבטאים את אמונתם ואת דרכם של אנשי קומראן ועוד. הפרסום הרשמי של המגילות וקטעי המגילות שנתגלו במדבר יהודה הוא בסדרה Discoveries in the Judaean Desert, הכוללת ארבעים כרכים.

בעשרות השנים האחרונות נתפרסמו מחקרים רבים העוסקים במגילות מדבר יהודה, בזהותם של אנשי הכת, בארחות חייהם והשקפותיהם, ביחס בינם ובין ספרות חז”ל, ביחס בינם ובין הנצרות הקדומה ועוד.

מספרן של המגילות המקראיות שנתגלו במערות קומראן הוא למעלה מ-170, והן כוללות קטעים מכל ספרי המקרא (להוציא אסתר). במיוחד מרובים הטפסים של ספרי דברים, ישעיהו ותהילים, ונראה שבספרים האלה עסקו הלומדים באותה תקופה יותר מאשר בספרי המקרא האחרים.

מבחינת הנוסח, קיימים הבדלים רבים בין מגילות שונות של אותו הספר וכן בין המגילות ובין נוסח המסורה (המיוצג למשל בכתר ארם צובה). בחלק מן המגילות הכתיב מלא מאוד (ובו צורות כגון “כיא”, “לוא”, “הואה”). לעתים נבדל נוסח המגילות מנוסח המסורה בכמה מילים או אפילו במשפט שלם.

ההשוואה בין נוסח המגילות לנוסח המסורה מלמדת כי באלף השנים שביניהם נעשתה פעולה מסרנית ענפה לקביעת נוסח מקרא קבוע ומדוקדק לאותיותיו. בעלי המסורה דחו נוסחים של המקרא השונים מ’טיפוס המסורה’, כגון אלה המשתקפים בתרגומים העתיקים ובנוסח השומרוני של התורה. את הנוסח שנתקבל שמרו בקפדנות באמצעות מנגנון מיוחד של הערות מסורה שנוצר לשם כך. כמו כן הותקנו סימני הניקוד והטעמים כדי לשמר את מסורת ההגייה המדויקת.

תצלומים:

מתוך מגילת ישעיהו השלמה

ספר ויקרא ממצדה

קטע מספר שמואל מקומראן

ביבליוגרפיה:

מגן ברושי ואחרים, מגילות מדבר יהודה – ארבעים שנות מחקר, ירושלים תשנ”ב.

עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא – פרקי מבוא, ספריית האנציקלופדיה המקראית, ירושלים תש”ן, עמ’ 94-81.

אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2014-2010.

מנחם קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס”ט.

השם ‘כתר’ (ומקבילו בערבית: ‘תאג’”) מציין כתב יד של המקרא או של אחת מחטיבותיו (תורה, נביאים, כתובים) ובו ניקוד וטעמים.

נראה כי השם “כתר” היה בתחילה שמו הפרטי של כתב יד מסוים של התנ”ך, הלוא הוא כתר ארם צובה הידוע. כך עולה, למשל, מדברי מסרנו של כתב יד ששון 1053, בן המאה העשירית, המצטט הערת מסורה, ומעיד על מקורהּ: “…ומצאנו אותם כמעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג’”. במאה ה־15 מעיד רבי סעדיה בן דוד העדני, כי הספר שסמך עליו הרמב”ם “עדיין הוא היום במדינת צובה והיא חלב, ויסמוה אלתאג’ (=וקורין לו ‘הכתר’)”.

במשך הדורות נתרחב השימוש בכינוי ‘כתר’, והפך לכינוי כללי למצחף (ספר בכתב יד) של מקרא. במיוחד נפוץ הכינוי ‘כתר’ בקהילת תימן. הכתרים נשמרו בקפדנות ובקדושה בקהילות יהודיות שונות. כך, למשל, היו בארם צובה ארבעה כתרים. השניים החשובים יותר הגיעו יחד לירושלים. שני חומשים נוספים אין יודעים מה עלה בגורלם, ויש סברה שהם שמורים עד היום הזה בידי שרידי הקהילה. בעיר דמשק היו שישה כתרים: כמה מהם נתגלגלו לירושלים. אחד מהם המכונה ‘כתר דמשק’ נכתב בספרד בשנת 1260, נתגלגל לבית הכנסת ח’וש-אל-באשא בדמשק, נגנב משם בשנת 1940, ונרכש לאחר שנים רבות באמצעות מתווכים בשביל הספרייה הלאומית בירושלים (מספרו כיום 790 4⁰). כתר קדום עוד יותר, המכונה אף הוא ‘כתר דמשק’, הוא כתב יד ששון 507 של התורה בן המאה העשירית, ואף הוא נרכש ומצוי בספרייה הלאומית.
בשנת תשס”א הגיעו לארץ עוד כמה כתרים, בידי יהודים שעלו מסוריה.

מקורות:
אמנון שמוש, הכתר – סיפורו של כתר ארם-צובה, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 21-19.

יוסף עופר, “כתרי התורה”, קובץ לשנת הלשון: לשוננו לעם מ-מא, התשמ”ט-התש”ן, עמ’ 111-105.

כתר ארם צובה שייך ל”משפחה” גדולה של כתבי יד מבית מדרשם של בעלי המסורה, ובהם סימני ניקוד וטעמים והערות מסורה. הקדומים שבכתבי היד מן הטיפוס הזה נכתבו במאה התשיעית והעשירית לספירה, כלומר כאלף שנים אחרי מגילות מדבר יהודה. לא שרדו כתבי יד שנכתבו בתקופה הארוכה הזאת (אלף שנים), פרט לקטעי גניזה בודדים שנכתבו אולי במאה השמינית.
במשך הדורות הועתק התנ”ך באלפי כתבי יד. כתבי היד נבדלים זה מזה בפרטים רבים: בזמן כתיבתם, במקום הכתיבה, בצורת הכתב, בכתיב מלא וחסר של המילים, בשיטת הניקוד, בפרטי ניקוד וטעמים ועוד. כמה מכתבי היד העתיקים הוגדרו בידי חוקרי המסורה כ”כתבי יד קרובים לכתר”. אלה הם בדרך כלל כתבי יד עתיקים – מן המאות העשירית והאחת עשרה – שנכתבו במזרח. שיטת הניקוד והטעמים שלהם קרובה מאוד לזו של כתר ארם צובה, ואף הכתיב המלא והחסר מתאים במידה רבה להערות המסורה ולכתיב של הכתר. כתבי היד האלה מייצגים את נוסח המקרא שהתגבש בחוג המסרנים של טבריה, ומייצגו המושלם ביותר הוא הכתר עצמו.
אחד הידועים שבכתבי היד הקרובים לכתר הוא כתב יד לנינגרד (כ”י סנקט פטרבורג, הספרייה הלאומית של רוסיה, Evr I B 19a). זהו תנ”ך שלם, שנכתב במצרים בשנת 1008 בידי שמואל בן יעקב, ונשתמר בשלמותו עד היום. הניקוד והטעמים בכתב היד הזה קרובים מאוד לאלה של הכתר, ועל כן נעזרו בו החוקרים כדי לקבוע את הנוסח המשוער של כתר ארם צובה במקומות שאבדו ממנו. כמה מהדורות של המקרא מבוססות על כתב יד לנינגרד, והידועות שבהן: תנ”ך ‘ביבליה הבראיקה’ (Biblia Hebraica) במהדורותיו האחרונות, התנ”ך שהוציא לאור אהרן דותן (הוצאת עדי), והתנ”ך בהוצאת JPS (עם תרגום לאנגלית). כתבי יד מפורסמים נוספים הקרובים לכתר הם כתב יד המוזיאון הבריטי Or. 4445 המחזיק את התורה וקדום אף לכתר; וכתב יד קהיר של הנביאים (הראשונים והאחרונים) המיוחס בסופו למשה בן אשר אביו של מסרן הכתר. שני כתבי יד ששרדו מהם רק דפים בודדים הוגדרו בידי חוקר המסורה ישראל ייבין “קרובים מאוד לכתר”, ויש רגליים להשערה שנכתבו או נוקדו בידי אהרן בן משה בן אשר עצמו.
מקורות:
מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל”ז.
ישראל ייבין, כתר ארם צובה, ניקודו וטעמיו, כתבי מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית, ג, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 375-357.
ישראל ייבין, המסורה למקרא, אסופות ומבואות בלשון ג, האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס”ג, עמ’ 28-15.
ישראל ייבין, ‘כתב-יד קרוב מאוד לכתר ארם צובה: ל11′, טקסטוס 12 (תשמ”ה), עמ’ א-לא.
מנחם כהן, ‘מהו “נוסח המסורה” ומה היקף אחיזתו בתולדות המסירה בכתבי-יד של ימה”ב?’, עיוני מקרא ופרשנות, כרך ב: מנחות ידידות ליהודה אליצור, רמת-גן, תשמ”ו, עמ’ 256-229.

בשנת תשמ”ו הוחלט לשקם את כתר ארם צובה במעבדות מוזיאון ישראל, ולצורך כך נחקרה מלאכת הספר של הכתר. להלן יובאו כמה מתיאוריו של ד”ר מרדכי גלצר שחקר באותה עת את מלאכת הספר של הכתר. חלק מן הדברים ייחודיים לכתר, וחלק אחר אופייני לכתבי יד אחרים של המקרא מאותה התקופה.

הכתר כתוב על גבי קלף מעובד היטב. סימני השיער הוסרו כמעט לחלוטין אולם ניתן עדיין להבחין בין צדי הקלף. עובי הקלף נע בין שישית לרבע המילימטר, והוא עובי אופייני לכתבי היד העבריים במזרח בימי הביניים.

צבע הדיו חום כהה, ולא שחור, ועל כן ניתן להסיק שהיסוד העיקרי בדיו היה עפצים, בניגוד לדיו השחורה שהיסוד הדומיננטי בה היה פיח. הדיו החום משמשת בכשליש מכתבי היד העבריים מן המזרח. לעתים נמחתה הדיו בחלקה או ברובה, וברוב המקרים אירעה התופעה הזאת בצד הבשר של הקלף. ייתכן שהתכווצות הקלף במשך הדורות גורמת לנשירת הדיו, לאחר ששכבה דקה של הקלף ששימשה לו מצע אוכלה והתפוררה.

הכתר מורכב מקונטרסים בני עשרה דפים כל אחד. צדי הקלף עשויים להיות שונים זה מזה במראם ובצבעם, ועל כן הגיליונות בכל קונטרס מסודרים כך שבכל מִפתח יהיה צד בשר מול צד בשר וצד שיער מול צד שיער, וכך נשמרת אחידות המראה בכל מִפתח ומִפתח.

הכתר כתוב בשלוש עמודות בעמוד, לבד מספרי אמ”ת (איוב משלי ותהילים) הכתובים בשתי עמודות בעמוד, בשל מבנה השירה האופייני להם. מספר השורות בכתר קבוע: בכל עמודה 28 שורות. לפני הכתיבה שורטטו השורות והעמודות באמצעות חריטה בסכין. לצורך השרטוט נהגו לקבוע נקבים זעירים בשולי הגיליון, והמשרטט נעזר בהם להעברת קווי השרטוט מנקב אל נקב. האותיות נכתבות מתחת לשורה, כלומר האותיות ‘תלויות’ כביכול על קו השרטוט.

הסופר הכותב את המקרא מקפיד להתחיל כל שורה בקו השוליים הימני של העמודה. קשה יותר להקפיד על יישור קו השוליים השמאלי של העמודה. אין סופר הכתר נוהג להרחיב אותיות בסוף השורה. לעתים הוא מכווץ קצת את האותיות האחרונות כדי שלא יחרגו הרבה מקו השוליים. האמצעי הבולט ביותר ליישור השורה הוא מילוי השורה בצורות גרפיות הדומות לרי”ש קטנה או לאל”ף קטועה. בשורות שלפני שירת האזינו מצויים סימני המילוי האלה גם באמצע השורה, ולעתים הם תופסים אפילו שורה שלמה.

בין התורה לבין נביאים, וכן בין נביאים ובין כתובים, מפרידות עמודות ריקות. המעבר בין החטיבות האלה הוא באותו דף, אך לא באותו עמוד. בסוף התורה כתב הסופר שורות קצרות מאוד בנות מילה אחת או שתיים, כדי לסיים את התורה בסוף העמודה. בין ספרי הנביאים – ואף בין ספרי תרי עשר – מפרידות שלוש שורות ריקות. בין ספרי כתובים מפרידות שתי שורות ריקות, וכך גם בין ספר לספר מחמשת הספרים המרכיבים את תהילים. בשורות הריקות או בעמודות הריקות שבין הספרים נכתבו סיכומי הפסוקים של כל ספר וספר.

מקורות:
מ’ גלצר, ‘מלאכת הספר של כתר ארם צובה והשלכותיה’, ספונות יט (תשמ”ט), עמ’ 276-167.

כמה מכתבי היד העתיקים של התנ”ך מצטיינים בעיצוב אמנותי מרהיב בצורתו ובצבעיו. המעצבים השתמשו באותיות הזעירות של הערות המסורה כיסוד עיטורי, ועיצבו אותן בצורות גאומטריות משוכללות ולעתים אף יצרו בעזרתן ציורים שונים.

תנ”כים מעוטרים שרדו במזרח מן המאה התשיעית, ואילו במערב הופעתם מאוחרת יותר. ספרי התנ”ך המעוטרים נחלקים לכמה קבוצות. בקבוצה המוקדמת ביותר אפשר לכלול את התנ”כים המזרחיים שנכתבו בארץ ישראל, בסוריה, במצרים ובבבל החל מן המאה התשיעית ועד המאה ה־13. כתב היד העברי המתוארך הקדום ביותר הוא כתב יד הנביאים מקהיר, שלפי הקולופון (כתובת המעתיק) שבסופו נכתב בידי בעל המסורה משה בן אשר בשנת 895. כמה חוקרים ערערו על קדמותו של כתב היד ועל ייחוסו למשה בן אשר, אולם הכול מודים כי מדובר בכתב יד מזרחי קדום וחשוב. עיטורי כתב היד הזה מכילים כמה דפי שטיח בעלי מוטיבים גאומטריים וצמחיים בראש הספר ובסופו. חלק מקווי ההיקף של הדגמים עשוי במיקרוגראפיה (כתיבה זעירה), שתוכנה הוא המסורה הגדולה המיוחסת למשפחת בן אשר. השימוש במיקרוגרפים כקווי היקף לעיטורים ידוע מכתבי יד עבריים בלבד. תחילה נהגה דרך זו במזרח, ואחר כך עברה גם למערב.

בחלקי כתר ארם צובה המצויים בידינו היום אין עיטורים וקישוטים. אולם משה דוד קאסוטו שעיין בכתר כשהיה עדיין שלם, מוסר כי “בדפים הנוספים בתחילה ובסוף ציורים בזהב ובצבעים”.

בכתב יד מזרחי אחר של התורה יש שני דפים שבהם מתוארים המשכן וכליו בצורה סכמתית. מנורת שבעת הקנים מופיעה במרכז, כשהיא מוקפת במחתות, בקערות, בבזיכים, צנצנת המן מזבח הזהב וארון העדות. ניכרת כאן הנטייה לראות את ספר התנ”ך כתחליף לבית המקדש שחרב. נטייה זו באה לידי ביטוי בהיר בספרד ובאשכנז במאות ה־13 וה־14, כשהתנ”ך נקרא לעתים “מקדש י-ה”.

בתנ”כים הספרדיים מודגשת מסורת הכמיהה אל בית המקדש על ידי תוספת ציור של הר הזיתים בפינת אחד הדפים. דפי השטיח מרובים ביותר, והם כוללים טקסטים לשוניים, כגון רשימת חילופי בן אשר ובן נפתלי וכגון ספר השורשים לר’ דוד קמחי. בכמה תנ”כים דפי השטיח מכילים ציורים שאינם קשורים לטקסט, כמו המבוך של שבע חומות יריחו ב”תנ”ך פרחי” או צבא הארנבות השם מצור על מבצרו של השועל ב”תנ”ך קניקוט” (כ”י אוקספורד, Ken 1).

בתנ”כים אחרים בא ציור של תיבת נח ובה חיות שונות בשולי פרשת נח, או ציור של יונה הנופל מן הספינה אל פיו של הדג, וציור זה בא כמובן בראש ספר יונה.

בתנ”כים מאשכנז אין דפי שטיח ומועטים ציורי כלי המשכן, ותחת זאת מצויות אילוסטרציות לטקסט בלוחיות של מילות הפתיחה לספר ולעתים במיניאטורות בסופו של הספר. הציורים דומים לסגנון שנהג בדרום גרמניה בכתבי יד לטיניים, אך דמויות האדם עוותו באמצעות הרכבת ראש חיה או ציפור או הסתרת הפנים.

מקורות:
בצלאל נרקיס, “תנ”כים עבריים מצוירים בימי הביניים – ציורי התנ”ך בתקופה הקדומה”, מראה מקום – קובץ מוקדש לעיצוב ספרי תנ”ך, בעריכת ראובן בונפיל, הוצאת המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות, ירושלים תשל”ו, עמ’ 60-30.

כתר ארם צובה הוא החשוב במצחפי המקרא שמתקופת בעלי המסורה. הכתר שייך לחבורה מצומצמת מאוד של כתבי יד קדומים בני המאה העשירית והאחת עשרה המחזיקים את התנ”ך כולו ונשתמרו עד ימינו, ובה ארבעה או חמישה כתבי יד.

מרובים הרבה יותר המצחפים הקדומים בני המאה העשירית וה־11 שהחזיקו בעת כתיבתם רק חלק מן המקרא (כגון מצחפים של תורה בלבד, של נביאים ראשונים וכדומה), ומספרם מגיע לעשרות רבות. כחמישים מהם שרדו בחלקם הגדול (מאה דפים ומעלה), ומן היתר שרדו רק דפים בודדים או חלקי ספרים. המצחפים נמצאים כיום בספריות רבות בעולם, אך רובם מצויים באוספי פירקוביץ’ שבעיר לנינגרד, היא סנט פטרבורג שברוסיה.

החוקרים ביקשו דרכים לבדוק ולמיין בדרכים שונות את כתבי היד, ולקבוע את מידת הדיוק של כל אחד מהם. בדיקה זו נעשית בתחומים שונים – כתיב, ניקוד, טעמים, געיות ועוד – והשוואה בין כתבי היד מעלה שורה ארוכה של הבדלים בכל אחד מן התחומים האלה. אולם לא די בכך, שהרי קיום של מגוון שיטות עדיין אינו מקנה עדיפות לאחת מהן על רעותה. כיצד ניתן להעריך ולקבוע מי מכתבי היד מוסמך יותר ומדויק יותר?

שני מבחנים ניתן להציב: מבחן פנימי ומבחן חיצוני. המבחן הפנימי הוא מבחן העקיבות של כתב היד עצמו. לעתים יש גרסאות בכתב היד שאפשר לקבוע בסבירות גבוהה שאינן אלא טעות, כגון השמטת סימני ניקוד וטעמים, וכגון צירופי טעמים שאינם אפשריים על פי חוקי הטעמים ונוצרו בעקבות רישול בהעתקה. חשיבות מרובה נודעת פה להערות המסורה. ניתן לבדוק אם הערות המסורה כתובות כהלכה, ואם נוסח המקרא בכתב היד מתאים לתוכן הערות המסורה הכתובות בו. לדוגמה, אם הערת מסורה כלשהי מפרטת את הפסוקים שבהם צריכה מילה כלשהי להיכתב בכתיב מלא, ובכתב היד עצמו המילה נכתבת בכתיב חסר בחלק מאותם פסוקים, אות הוא כי מסרן כתב היד לא ביצע את מלאכתו בשלמות, ולא טרח לברר את נוסח הערת המסורה ולהתאים את הכתיב בכל מקום למה שעולה ממנה.

יתר על כן: מחקר השוואתי של הערות המסורה בכתבי היד השונים העלה כי בדרך כלל הערות המסורה בכתבי היד השונים מתאימות זו לזו ומכוונות אל נוסח אחד של המקרא. מידת הדיוק של כל אחד מכתבי היד צריכה אפוא להיבחן לא רק ביחס להערות המסורה המצויות בו, אלא ביחס לכלל הערות המסורה הבאות בכתבי היד העתיקים.

כדי לקבוע מסקנה כוללת על טיבו של כתב יד נדרשות מאות ואלפי בדיקות מן הסוג שתואר פה בקווים כלליים. הנה מה שקבעו שני חוקרים מובהקים של הכתר:
פרופ’ ישראל ייבין:
כתב יד זה מנוקד ומוטעם באופן מדויק וקפדני ביותר, והוא משמר בטהרתן את כל התכונות העתיקות של ההטעמה, שניטשטשו ונעלמו בכתבי יד מאוחרים; ועל כל פנים מבּחינות אלו הוא המדויק ביותר בין כל כתבי היד הטברניים של המקרא שבדקתי את תצלומיהם. (כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו, ירושלים תשכ”ט, עמ’ י)
והרב מרדכי ברויאר קובע:
מי שבודק את הכתר ומדקדק בכללותיו ובפרטותיו משתאה ליכולתו של נקדָּנוֹ ומסרָנוֹ להוציא מתחת ידיו דבר מתוקן, בלא פגע ובלא תקלה, בשלמות שהיא כמעט למעלה מכוח אנוש. בקי היה בחסרות וביתרות, בדרכי ניקוד ובסתרי טעמים, וכל רז של המסורה לא אניס ליה. הוא היחיד בין כל הסופרים, הנקדנים, המסרנים והמהדירים שהצליח לכתוב ספר שלם של המקרא בלא סטייה מכללי המסורה והוראותיה. (ההקדמה לתנ”ך במהדורת חורב)

מספרים אחדים ידגימו הערכה זו. בכתב היד הידוע ככתב יד לנינגרד יש למעלה ממאתיים וחמישים מקומות בנביאים, שהסופר טעה בהם בחסירות וביתירות; בכתב יד הנביאים של קהיר יש כמאה ושלושים טעויות של מלא וחסר; ואילו בכתר ארם צובה יש שני מקומות בנביאים, שבהם אין ספק, שהסופר טעה במלא וחסר.
(כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל”ז, הקדמה)

‘המבחן החיצוני’ של כתב היד הוא ייחוסו ומעמדו בקרב המסרנים – וגם מבחינה זו עולה כתר ארם צובה על שאר כל כתבי היד של המקרא. הנקדן והמסרן של כתב היד הוא אהרן בן משה בן אשר, נצר לשושלת מפוארת של בעלי מסורה. שמו של אהרן בן אשר יצא בקרב המסרנים, ודבר זה עולה מכך שכבר מסרנים קדומים השתבחו בכך שדקדקו לכתוב על פי שיטתו. נביא שתי דוגמות משני מצחפים עתיקים המחזיקים תנ”ך שלם. וכך כתוב בסוף כתב יד לנינגרד הידוע, שהועתק בשנת 1008:
שמואל בן יעקב כתב ונקד ומסר את המחזור הזה שלמק'[רא] מן הספרים המוגהים המבואר[ים] אשר עשה המלמד אהרן בן משה בן אשר נוחו בגן עדן.
ומסרנו של כתב יד ששון 1053, בן המאה העשירית, מצטט הערת מסורה, ומעיד על מקורהּ:
…ומצאנו אותם כמעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג’
אלתאג’ בערבית הריהו הכתר בעברית, ומכאן שכבר במאה העשירית נודע שמו של המלמד הגדול אהרן בן אשר ויצא שמו של התנ”ך המיוחד שלו, שנודע בשם הכתר.

יחד עם “כתר ארם צובה” הידוע, הגיע מחלב ‘כתר’ נוסף, שזכה לכינוי ‘הכתר הקטן’. הכתר הקטן נכתב בשנת 1341, הוא בן 376 דפים, ומחזיק את חמשת חומשי התורה ואת חמש המגילות. לצד המקרא יש בו גם תרגום ופירוש רש”י, ועוד פירושים ונספחים רבים ומגוונים.

תופעה מיוחדת בכתר הקטן היא כתיבת התורה באותיות קטנות בגיליון התורה. כתיבה זו נראית מוזרה, שכן נוסח המקרא בא בגוף העמוד באותיות גדולות ובלוויית ניקוד וטעמים, ומה צורך יש אפוא לכתבו שנית בגיליון? נראה שכתיבה זו שימשה כ’תיקון קוראים’, היינו כלי עזר בידי מי שמבקש להתאמן בקריאה מדויקת של התורה: אדם כזה לומד היטב את הניקוד ואת הטעמים שבגוף כתב היד, ואחר כך בוחן את עצמו בקריאת הגיליון שאין בו ניקוד וטעמים, בדומה לספר התורה עצמו.

מקורות:
אמנון שמוש, הכתר – סיפורו של כתר ארם צובה, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 114-112.

הספר הראשון שנדפס באירופה הייתה הביבליה בלשון הרומית, שהוציא גוטנברג במיינץ בשנים 1456-1455. 14 שנים אחר כך יצא ברג’יו די קאלאבריה (בדרום איטליה) הספר העברי הראשון והוא פירוש רש”י על התורה. ב-1485 נדפסו בעיירה סונצ’ינו (בצפון איטליה) נביאים ראשונים ואחרונים מנוקדים, עם פירוש רד”ק.
התנ”ך הראשון שנדפס בשלמותו יצא בשונצינו בשנת רמ”ח (1488). שבע שנים אחר כך נדפס לראשונה התנ”ך בתבנית קטנה (“שמינית גיליון”) “למען יהי אצל כל איש לילה ליום להגות בו”.
חידוש חשוב במתכונת הדפוסים של התנ”ך היו “המקראות הגדולות” – ששילבו בכל עמוד את הטקסט המקראי, התרגום הארמי ומבחר פירושים. המהדורה הראשונה יצאה בוונציה בשנים 1517-1516 בעריכת הנזיר המומר פליכס פראטנסיס, ונדפסה בבית הדפוס של דניאל בומברג. לאחר כשבע שנים בלבד, בשנים 1525-1524, נדפסה באותו בית דפוס מהדורה שנייה של “מקראות גדולות”, והפעם היא נערכה בידי מלומד יהודי מתוניס, יעקב בן חיים אדוניהו. אדוניהו שילב במהדורתו לראשונה את הערות המסורה הגדולה והמסורה הקטנה שליקט מכתבי יד רבים, והשתדל לקבוע את נוסח המקרא על פי הערות המסורה. בסוף התנ”ך סידר את “המסורה הסופית” שהיא אוסף רחב של הערות מסורה מסוגים שונים, שסודרו בסדר אלפביתי של שורשי המילים. מפעלו של יעקב בן חיים זכה להערכה, ונוסח המקרא שקבע נחשב במשך דורות לנוסח המקובל של המקרא בישראל (textus receptus). דפוסים מאוחרים ניסו להעתיק במדויק את הנוסח הזה, ואף בעלי מסורה מאוחרים (כרבי מנחם די לונזאנו ורבי שלמה ידידיה מנורצי) ראו בו את נקודת המוצא לדיוניהם וניסו לתקן את שגיאותיו.
התנ”ך תורגם ללשונות רבות, וזכה למהדורות רבות שהן דו־לשוניות או רב־לשוניות, ובלעז: פוליגלוטות. בכמה מן הפוליגלוטות מצורפים לתרגומים היווניים, הארמיים והסוריים גם תרגומי־משנה רומיים מעשה ידי המהדירים. החשובות שבהן הן Biblia Regia, שערך הספרדי הנוצרי אריאס מונטאנוס באנטוורפן בשנים 1596-1572; הפוליגלוטה של פאריס, 1645-1629; והחשובה שבכולן, של לונדון, 1657-1654, שערך בריאן וולטון עם צוות מלומדים, והמלווה מחקרים פילולוגיים.

מקורות:
חיים רבין, הערך “מקרא, דפוסי המקרא”, אנציקלופדיה מקראית.
מנחם כהן, “מבוא למהדורת הכתר”, מקראות גדולות הכתר, בסוף כרך יהושע־שופטים, רמת גן, תשנ”ב.

כתר ארם צובה, שהגיע לארץ בשנת 1958, נחקר ביסודיות. משעמדו החוקרים על ייחודו, החליטו להציבו כיסוד למהדורות תנ”ך חדשות. נזכיר פה שלוש מהדורות מקרא חשובות, המבוססות על כתר ארם צובה:
א. מהדורות ברויאר – הרב מרדכי ברויאר בירר את נוסח המקרא על פי כתר ארם צובה וכתבי יד הקרובים לו ועל פי הערות המסורה. הנוסח שקבע משמש בתנ”ך בהוצאת מוסד הרב קוק (תשל”ז-תשמ”ב) ובספרי ‘דעת מקרא’ שיצאו בהוצאה זו (משנת תש”ל עד שנת תשס”ג); בתנ”ך במהדורת חורב (תשנ”ו); וכן במהדורה המהודרת של ‘כתר ירושלים’ – תנ”ך האוניברסיטה העברית (תש”ס).

ב. מהדורת מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית. המהדורה כוללת שישה מנגנונים (אפראטים) המוסרים מידע על נוסחי המקרא המשתקפים בתרגומי המקרא, במגילות מדבר יהודה, בספרות חז”ל ובכתבי יד עתיקים של תנ”ך. עד כה יצאו לאור ספרי ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. נוסח היסוד של המהדורה הוא כתר ארם צובה.

ג. מהדורת מקראות גדולות הכתר, היוצאת לאור באוניברסיטת בר־אילן – וכוללת לצד המקרא גם תרגום ארמי ומבחר פרשנים. מהדורה זו יצאה לאור ב-21 כרכים בשנים תשנ”ב-תשע”ט. גם הערות המסורה הגדולה והמסורה הקטנה של כתר ארם צובה מובאות במהדורה בלוויית מראה מקומות.

כל מהדורה המבוססת על הכתר צריכה להתמודד עם הקושי המרכזי של חסרון חלקים גדולים ממנו. המהדירים הציעו שיטות שונות להשלמה ולשחזור של החלקים החסרים.

מקורות:
מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל”ז.
מרדכי ברויאר, נוסח המקרא ב’כתר ירושלים’ ומקורותיו במסורה ובכתבי היד, ירושלים תשס”ג.
מנחם כהן (מהדיר ועורך מדעי), “מבוא למהדורת הכתר”, בתוך: מקראות גדולות הכתר – מהדורת יסוד חדשה, כרך יהושע שפטים, רמת גן תשנ”ב, עמ’ *1-*100; “פרקי מבוא”, נספח לכרך מלכים, רמת גן תשנ”ה, עמ’ *1-*26.

בשבתות ובמועדים קוראים בתורה בבית הכנסת ואחר כך קוראים את ההפטרה, שהיא קטע מספרי הנביאים. ברוב בתי הכנסת קוראים את ההפטרה מתוך חומש או תנ”ך מודפס, אך במקצת בתי הכנסת מקפידים לקרוא את ההפטרה מתוך מגילת קלף הכתובה כהלכות ספר תורה. המנהג הזה מצוי בעיקר בבתי כנסת אשכנזים ההולכים על פי מנהג הגר”א (הגאון ר’ אליהו מווילנא).

מהי המסורת שעל פיה נכתבות הפרשיות הפתוחות והסתומות בספרי הנביאים?

בכעשרים בתי כנסת, רובם בירושלים, נתגלו מגילות נביאים שפרשיותיהן מתאימות לכתר ארם צובה: בישיבת עץ חיים, בשני בתי כנסת בשכונת שערי חסד בירושלים, בקטמון ובשכונת משכנות ועוד. חלק מן המגילות האלה מקורם בבתי כנסת בעיר העתיקה של ירושלים, והם הועברו לירושלים החדשה בזמן מלחמת השחרור.

המגילות האלה נכתבו בעקבות השליחות שיזם רבי שלום שכנא ילין בשנות השישים של המאה ה־19, בתמיכת רבני ירושלים. השליח רשם את מסורת הפרשיות של כתר ארם צובה בשולי התנ”ך המודפס שהיה בידו, ועל פי רישומיו נכתבו מגילות הנביאים. הכרעה זו היא בבחינת המשך להכרעתו של הרמב”ם בעניין פרשיות התורה: הרמב”ם הורה את דרך כתיבת פרשיות התורה על פי כתר ארם צובה, וכותבי מגילות הנביאים האלה נהגו באופן דומה ביחס לפרשיות הנביאים.

בשנת תשנ”ה פרץ פולמוס חריף בחוגים החרדיים בירושלים ובני ברק, בשאלת הדרך הראויה לכתיבת מגילות הנביאים. צד אחד תמך בכתיבת המגילות על פי כתר ארם צובה, ואילו הצד האחר התנגד לכך בנימוקים שונים, ועיקרם כי יש מסורת מקובלת מדורי דורות על דרך כתיבת הפרשיות, ואין ראוי לסטות ממנה וללכת אחר הכתר. הפולמוס התנהל בבתי דין חרדיים, במודעות קיר גדולות, ובעיקר בקונטרסים מפורטים שפרסמו שני הצדדים.

מקורות:
י’ עופר, ‘כתר ארם צובה והתנ”ך של ר’ שלום שכנא ילין’, ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ”ב, עמ’ 313.
דוד יצחקי, נביאי האמת והצדק [ובסופו קונטרס ביטול מודעה], בני ברק תשנ”ה.
[אברהם יצחק הופמן], קונטרס דעת תורה… שלא לסמוך על “כתר ארם צובא”, ירושלים תשנ”ה.