מאמרים מכתבי העת

בדיקות פחמן 14 איששו את מה שהיה מקובל מכבר במחקר – מתחם מערת המכפלה נבנה בידי הורדוס. אחת השאלות הפתוחות והמביכות שעמדו על הפרק ללא תשובה המניחה את הדעת למן המאה התשע עשרה ועד פרסום תיק תיעוד על ידי רשות העתיקות בשנת 2014 היא ‘האם והיכן היה שער הכניסה המקורי למבנה ההרודיאני?’. חוקרים העלו את האפשרות שהכניסה המקורית למתחם הייתה בפינה הצפונית-מערבית, ושהיא מוסתרת על ידי המבנה הידוע כמצבת יוסף. ואולם חיפוש שערים מונומנטליים כדוגמת אלו שבהר הבית ועדויות ספרותיות קדומות הובילו להבנות לא נכונות באשר לתיארוך הפתחים הקיימים והמוכרים במתחם המערה.
בעקבות עיון מחודש במקורות ההיסטוריים, איתור כתובות חדשות, בחינה בלתי אמצעית של השערים מכיוונים לא מוכרים וחישוף שכבות טיח טוען מחבר המאמר ששניים מתוך שלושת הפתחים הקיימים בחומה היום הם מקוריים. השער המזרחי נבנה במרכז החומה המזרחית בגובה סלע האם, וכל הבאים מצפון או ממזרח יכלו להיכנס ולצאת דרכו ללא צורך במדרגות. לעומתו השער המערבי הוביל את הנכנסים דרכו למרחב שבין מצבת אברהם למצבת יעקב, ועלו אליו בגרם מדרגות.

תל חצור והעיירה חצור כוננו זה את זה כמקומות ישראליים בעשור הראשון לקיום המדינה, אך מעמדם ומסלולם החברתי של השותפים העיקריים בחפירה הארכיאולוגית בתל חצור בשנים 1955–1958 – הצוות הארכיאולוגי בתל וקבוצת פועלי הדחק שגויסו מהעיירה – היו שונים בתכלית. הארכיאולוגים צברו הון אקדמי ותרבותי רב, והוא אִפשר את התבססותם לימים כעמוד השדרה של הארכיאולוגיה האקדמית והמוסדית בישראל, ואילו הפועלים לא הפיקו – לא הם ולא העיירה שבה גרו – תועלת ממשית משותפותם במפעל. המחברים משחזרים במאמר זה את מעמד החפירות בתל חצור כהתרחשות חברתית, מנכיחים את הפועלים והפועלות שחפרו בתל כסוכנים פעילים במעשה הארכיאולוגי, ומנסים להסביר את פשר הניכור אשר נוצר בין המפעל ההגמוני של יגאל ידין ושותפיו, בני העילית האקדמית והפוליטית האשכנזית, לבין תושבי העיירה שנשאה את שמו של התל, שרובם המכריע היו יוצאי צפון אפריקה. בתוך כך הם מצביעים על המסלול החלופי שבחרו תושבי חצור לעיצוב נוף לאומי המבוסס על כינון רצף מסורתי באתר המקומי חוני המעגל.

מאמר זה עוסק בירחון ‘העבריה’, עיתון בית הספר תלמוד תורה לבנות א, שֶׁכּוּנה בית הספר ‘שפיצר’. העיתון יועד לתלמידות, להוריהן ולקהל הרחב ונדפס אחת לחודש. מנהלת בית הספר חנה שפיצר ראתה בעיתון כלי להפצת רעיונות חינוכיים בקרב ההורים ולעיצוב דמותן של תלמידות בית הספר, ועל כן הרבתה לכתוב בו. שפיצר מיעטה לפרסם מאמרים במסגרות אחרות, ולכן גיליונות ‘העבריה’ אוצר בלום – הם מאפשרים לעקוב אחר הלך הרוח של אחת מנשות החינוך המרכזיות והחשובות ביותר בזרם ‘המזרחי’.
ניתוח גיליונות העיתון חושף ניסיון חדשני של אשת חינוך אמיצה להתמודד עם שורה של דילמות חינוכיות בהבניית זהות הבת הציונית הדתית, דילמות הנוגעות ליחסי דת ומדינה, דת ומודרנה, דת, מגדר ולאום. במאמר זה מוצגות הדילמות הללו ודרכי ההתמודדות הייחודיות של שפיצר איתן. המאמר מתמקד בשנות המנדט, שנים מהותיות לעיצוב תפיסות חינוכיות לאומיות בארץ-ישראל, שנפתח בהן כר נרחב לניסיונות חינוכיים.

בערב הראשון למלחמת יום הכיפורים אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: ‘אנו לא הופתענו! […] כוחותינו נערכו כנדרש כנגד הסכנה’, ודברים דומים אמר באותו ערב שר הביטחון דיין. במאמר זה נבחנת השאלה אם דברים אלה, העומדים בניגוד מוחלט לדעה המקובלת על הפתעת מלחמת יום הכיפורים, שיקפו את תחושותיהם של שני המנהיגים באותן השעות או שמא לא אמרו אמת לציבור.
המחבר סוקר את התנהלותם של ראשי המדינה לנוכח ההתרעות מפני מלחמה שהגיעו לידיהם במהלך שנת 1973, ובעיקר את הדיונים שערכה צמרת המדינה בעקבות ההתרעות שהלכו והצטברו על מלחמה שעתידה לפרוץ בימים הראשונים של אוקטובר 1973.
מסקנת המאמר היא שראשי המדינה העריכו בראשית אוקטובר שאין לשלול את האפשרות שבקרוב, ואולי אפילו ביום הכיפורים יחלו מעשי איבה בקנה מידה כזה או אחר ואפילו תפרוץ מלחמה, ולכן לא ממש הופתעו כשהתקבלה הידיעה בבוקר ה-6 באוקטובר על המלחמה העומדת בפתח. כמו כן העריכו על סמך הבטחות של ראשי הצבא שצה”ל אכן נערך כנדרש להתמודד עם הסכנה.

בין וולונטריזם כפוי לכפייה וולונטרית: אזרחי ישראל הערבים במלחמת יום הכיפורים
לצד הקונספצייה המוכרת שהובילה לחוסר מוכנותה של ישראל למלחמת יום הכיפורים, החזיק הממסד הישראלי מאז 1948 בהנחת היסוד שאזרחי המדינה הערבים עשויים לפעול כגיס חמישי, ושיש חשש מפני התקוממות פנימית שלהם בעת מלחמה. הקונספצייה הצבאית קרסה בקול תרועה רמה וזכתה לדיון ציבורי ומחקרי מקיף. במקביל גם ההנחה באשר לאזרחים הערבים התבדתה, אך לא נחקרה עד היום. מחקר זה מוכיח כי לא רק שהציבור הערבי נמנע מפעולות עוינות, אלא שהוא נחלץ לסייע למדינת ישראל בהיקף חסר תקדים כבר מיומה הראשון של המלחמה. עשרות אלפי אזרחים ערבים התגייסו למאמץ המלחמתי ובין היתר שלחו מכתבי תמיכה, התנדבו בקיבוצים ובמפעלים ותרמו דם. לטענת המחברים שורשי התגייסותם של אזרחים ערבים למאמץ המלחמתי היו עשויים להיות נעוצים בארבעה סוגי פחדים: פחד כלל-אנושי בשעת מלחמה; פחד שלתבוסת ישראל יהיו השלכות חמורות במיוחד עליהם מצד סוריה ומצרים; פחד מפני אזרחים יהודים שיראו בהם אויב ויפגעו בהם והפחד שהיה אולי המרכזי – מפני הממסד הישראלי, העשוי לבוא עימם חשבון אם יחשוד שפגעו במאמץ המלחמתי או לא תרמו לו במידה מספקת. נוסף על הפחדים שהשפיעו על התנהלות החברה הערבית במלחמה, סבורים מחברי המאמר שגם תקווה לשוויון זכויות שפעפעה בה הכתיבה את פועלה, אם כי במידה פחותה. סוגיות מורכבות אלה מנותחות במאמר על סמך מגוון חומרים, שחלקם נחשפים בו לראשונה, ובהם פרוטוקולים של דיונים, מכתבים והתדיינויות, הצהרות תמיכה ונאמנות מצד אזרחים ערבים והצעות שלהם להתגייס למאמץ המלחמתי שנשלחו לרשויות המדינה, מאמרי עיתונים ואוטוביוגרפיות של אזרחים ערבים. בדיון נבחנים הרגשות שפעלו בקרב הגורמים השונים, ושעיצבו את הדיון בהתנהלות החברה הערבית בתקופת המלחמה.

מלחמת יום כיפור נצרבה בזיכרון הישראלי כטראומה שלוותה באובדן הביטחון והאמון בהנהגה ובצבא, ואחד הגורמים לכך היה מספרם הגדול של ההרוגים, הנעדרים והשבויים. מאמר זה בוחן את חותם המלחמה על החברה הישראלית מתוך עיון בספרות הזיכרון הפרטית שכתבו אבות ואימהות ששכלו בן במלחמה, כתיבה שיכולה לשקף את משמעות השכול במלחמה עבור היחיד והחברה הרחבה כאחד. השיח הציוני כונן את הנפילה בקרב כאתוס קנוני. לצידו נטבע המושג משפחת השכול, שמחד גיסא מאדיר את הנמנים עם קבוצה זו ומאידך גיסא מציב לפניהם ציפייה לאיפוק ולהשלמה. אובדן בן במלחמה הוא צומת מורכב במערך היחסים שבין ההורים לבנם ולמדינה. הבחינה של צומת זה במאמר ממוקדת בשלושה מוטיבים ששזורים בכתיבת ההורים: שרשרת המגן הבין-דורית, מיתוס העקדה וצל השואה. עיון זה העלה מבעי אבלות וקריאות תיגר שהפרו את הצו להשלמה ואיפוק והדגישו את הטרגיות שגוזר אתוס ההקרבה והמגן הבין-דורי. הלוחם הוצג כמי שהוקרב והובל אל מותו חסר אונים בדומה לנספים בשואה. כתיבה זו פורסת סיפר שלרוב נשמט מהזיכרון הלאומי ומרחיבה את המבט על החותם שטבעה המלחמה בחברה הישראלית.

על הספר:
Alon Kadish, The British Army in Palestine and the 1948 War: Containment, Withdrawal and Evacuation, London: Routledge, 2019, xiii+293 pp.

על הספר:
יורם בילו, בעקבות אלחנן: מסע משפחתי, ירושלים: כרמל, תשפ”ב, 238 עמ’