מאמרים מכתבי העת

שמואליק טסלר מציג בספרו את דמותו ובוחן
את יצירתו של יאיר רוזנבלום ) 1944 – 1996 (, מן
המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי במחצית
השנייה של המאה העשרים. בספר המהודר ורחב
היריעה שני שערים: השער הראשון מספר את
קורות חייו של רוזנבלום בגישה כרונולוגית,
והשער השני עוסק בסגנונו המוזיקלי ובניתוח
שיריו. באמצע הספר משולב מקבץ תצלומים
מרהיבים של רגעים מרכזיים בחייו האישיים
והמקצועיים של המלחין. הספר נחתם ברשימת
מקורות ענפה ובחמישה נספחים: רשימת
התקליטים הכוללים שירים של רוזנבלום; רשימת
פרסומי שיריו בספרים, בחלוקה לפרסומי מילים
ותווים ולפרסומי מילות השירים בלבד; רשימת
שירי המלחינים שאליהם השווה טסלר את שיריו
של רוזנבלום; ואולי החשובה מכולן — רשימת
שיריו של רוזנבלום בסדר פרסומם הכרונולוגי.
כבר במבט חטוף על רשימת השירים, המונה 359
פריטים, שנכתבו בשנים 1965 – 1996 , מתבררת
ההצדקה לכתיבת הספר. אזכיר כמה מן השירים
הבולטים ביותר למאזינים הישראלים המתרפקים
על העבר: 'קרנבל בנח"ל', 'בשמלה אדומה', 'מה
אברך', 'אוריאנה', 'אנשי הדממה', 'שירו של
צנחן', 'גבעת התחמושת', 'הֱֱיה לי חבר הֱֱיה לי אח',
'מוכרחים להמשיך לנגן' ו'שיר לשלום' המיתולוגי
ורב העוצמה, שהיה למשמעותי במיוחד מאז
רצח רבין. בסוף הספר שלושה מפתחות: מפתח
אישים, מפתח שירים ומפתח להקות, תוכניות
ומופעים. כל אלו מעידים על הקורפוס הרחב
והמגוון, שיכול לשרֵֵת חוקרים ואת אוהבי הזמר
העברי לדורותיהם. אחד מיתרונותיו הבולטים
של הספר הוא עושרו האתנוגרפי. טסלר נשען על
ראיונות עומק עם בני משפחה, חברים ועמיתים
לדרך, שסיפרו על אישיותו של רוזנבלום, על
דרכי עבודתו ועל המרחב התרבותי שבו פעל.
חלק משיריו המוכרים והפופולריים של
רוזנבלום נכתבו בעקבות מאורעות בעלי
חשיבות בתולדות המדינה, והם נטועים עמוק
בלב הקונסנזוס התרבותי. טסלר מביא סיפורים
אותנטיים הקשורים למורשת הארץ, למלחמות,
לרֵֵעות, לעוצמה האנושית ולערבות ההדדית
של לוחמים ואזרחים. רוזנבלום היה גם הבולט
מקרב המלחינים והמוזיקאים שפעלו עם הלהקות
הצבאיות, וידוע שסלל לאומנים רבים את דרכם
לקריירה מוזיקלית לאחר שחרורם מהצבא. שיריו
משקפים ומתעדים את תמצית הישראליות — שירי
ארץ־ישראל השזורים בערכי הציונות, האתוס
הלאומי ואהבת הארץ. אם כן ספר זה חשוב כי
הוא מתעד לפרטי פרטים חיי יוצר המשולבים
בהיסטוריה של ארץ, ומנציח רגעים וסיפורים יקרי
ערך בהיסטוריית המלחמות וההווי של הארץ,
שחלקם אף נטמעו בשירה בבית הכנסת במועדי
ישראל )למשל לחנו לפיוט 'ונתנה תוקף', הנאמר
בראש השנה וביום כיפור(. הניתוחים המעניינים
שבספר מאפשרים למחנכים, מורים ומרצים
העוסקים בחינוך מוזיקלי ובמורשת ישראל להציג
לתלמידיהם את הקורפוס הרחב והמשמעותי הזה
בגישה אנליטית היסטורית.
קוראי הספר נחשפים לדמות של יוצר טוטלי,
תובעני ובלתי מתפשר, שפעל מתוך מחויבות
עמוקה למוזיקה ולמשמעותה. רוזנבלום דרש
עבודה מאומצת ברמה גבוהה שנמשכה לא פעם
עד שעות הלילה המאוחרות, ודחה ביקורת על
דרכי עבודתו, ולא פעם התעמת בשל כך עם
הסובבים אותו. הקטעים המעניינים ביותר לעניות
דעתי הם סיפורים מרגשים כמו זה של הפרופסור
להלחנה יצחק סדאי, שרוזנבלום למד אצלו
קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים: סדאי
נתן לרוזנבלום 'ציון 4 אך מצלצל כמו 10 ', והסביר
ש'במוזיקה ]…[ אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה
ומה שעולה על דעתך, אבל לא מחוסר ידיעה,
אלא כי ככה אתה רוצה'; סדאי הבטיח לרוזנבלום
שיהיה מלחין גדול אבל דרש ממנו לדעת את
החוקים )עמ' 21 – 22 (. עוד ראויים לציון תיאור
שיטת עבודתו של רוזנבלום — כיצד היה יושב
עם האקורדיון מוקף בחברי הלהקה ומלמד אותם
את השירים )עמ' 41 – 42 (; אמירתו של רוביק
רוזנטל על כך שזיהה מייד )ולא רק הוא( את רוח
שיריו של רוזנבלום ואת כישרונו הרב )עמ' 47 (;
תיאורי הלחנת הפיוט 'ונתנה תוקף' בקיבוץ בית
השיטה )עמ' 72 – 74 (; תיאור הידידות האמיצה
של רוזנבלום עם הבמאי גדי ענבר, שמעולם לא
קרא לו בשמו הפרטי מפני שאחיו, שגם שמו
היה יאיר, נהרג במלחמת יום הכיפורים ומאז
לא יכול לקרוא לאיש בשם זה )עמ' 83 (, ותיאור
נסיבות כתיבת השיר 'יובלים והראלים', על שני
חיילים בשם יובל הראל שגרו באותה השכונה
בירושלים ושנהרגו בסמיכות זמנים במלחמת
לבנון הראשונה )עמ' 169 (. תיאורים אלה חושפים
היבטים שונים באישיותו של יוצר שעסק בהלחנה
והאהיב מוזיקה על אחרים, ובתוך כך פעל לחבר
בין עולמות, קירב את הציבור החילוני אל זרמים
בתרבות היהודית המסורתית, ושיקע מאוצרות
תרבות זו בשירי זיכרון על לוחמים ובשירים
מהווי הארץ.
דווקא עושרו התיעודי של הספר והיקף הקורפוס
הנפרס בו מחדדים את הצורך בדיון ביקורתי
בשאלות המתודולוגיות והפרשניות העולות ממנו.
בראש ובראשונה בולט היעדרו של מבט־על
סינתטי — תזה מארגנת ברורה שתקשור את שפע
הפרטים לכדי מסר פרשני חד ועקבי. בקיאותו של
המחבר בקורפוס אינה מוטלת בספק, אך לעיתים
נדמה כי רצף פרטי המידע גובר על הניסיון להציע
מסקנות רחבות בדבר ייחודו הסגנוני והתרבותי של
רוזנבלום.
למשל בפרקים העוסקים בפעילותו הענפה
של רוזנבלום עם הלהקות הצבאיות מוצג תיאור
היסטורי מפורט של תרומתו לכל להקה בנפרד, אך
חסרה התייחסות להבדלים סגנוניים, מוזיקליים
או טקסטואליים, בין השירים שנכתבו למסגרות
השונות. הקוראים נחשפים לרשימות שירים
מרובות, אך עשויים לעיתים להתקשות בהבנת
משמעותן בהקשר רחב. סיכום כללי מוקדם של
פעילות זו, הממקם אותה בתוך תולדות הלהקות
הצבאיות ותקופת הזוהר שלהן, היה עשוי להעניק
לקוראים פרספקטיבה רחבה כבר בפתח הדיון.
דומה הדבר בפרק העוסק בפעילותו של רוזנבלום
בזירת הבידור המסחרי: התיאור המקיף יוצר רושם
של מעורבות כמעט בלתי פוסקת, אך הקשרים
בין העשייה התיאטרונית לזו הטלוויזיונית ולזו
הפזמונאית נותרים לעיתים מרומזים בלבד, ואין
דיון במנגנונים האומנותיים או האידיאולוגיים
המקשרים בין תחומי פעילות אלה.
בשער השני של הספר, בפרק 'מבוא למחקר',
המחבר סוקר בהרחבה שיטות ניתוח מוזיקלי
ותיאוריות שונות )מאת פיליפ טאג, ריצ'רד
מידלטון, ברנהרד רימאן, היינריך שנקר ועוד(,
וכן הוא מזכיר את המחקרים העיקריים שנכתבו
על שירים של יוצרים ישראלים כדוגמת סשה
ארגוב )אילנה איבצן( או יוני רכטר )יורם אילן(,
אך אין הבהרה מספקת של הגישה המתודולוגית
שהוא נוקט בניתוח שיריו של רוזנבלום. הבחירה
לנתח את השירים כולם בסולם דוֹֹ, מטעמים של
היעדר תיעוד כתוב מסודר, מעוררת קושי נוסף,
שכן לסולם )המוזיקלי( יש משמעות אסתטית
והבעתית. הביצועים המקוריים כפי שהוקלטו
בתקליטים )אף שאין תיעוד מדויק שלהם בכתב(
ודאי אינם מופיעים כולם באותו סולם, והרי ידוע
שלכל סולם גוון ואופי משלו, המשפיעים על
ניתוח השיר, על אופיו ועל המסר שלו.
בפרקי ניתוח השירים ניכרת עבודה מוזיקולוגית
מעמיקה, אך לעיתים תיאורי ההרמוניה והמלודיה
אינם מגיעים לכדי מסקנה פרשנית ברורה באשר
לטקסט ולמשמעותו. נקודת המוצא של ביקורת
זו היא תפיסה הרואה בשיר המושר מרחב פרשני
רב שכבתי, שמתקיימים בו במקביל טקסט, לחן,
ביצוע והאזנה, וכל אחד מהם תורם לעיצוב
המשמעות. טסלר כותב ש'משמעות השירים
נבחנת כיחידה אחת שלמה' )עמ' 109 (, וייתכן
שכוונתו לְְקשר בין הטקסט למוזיקה היוצר תוצר
חדש. מכל מקום מלחין הופך את חומר הגלם,
טקסט השיר, ליצירה חדשה, שיכולה לשרטט
אירועים שונים מאלה המתרחשים או מתוארים
בטקסט המקורי או לבטא מסר סמוי אחר. 1 מעשה
הפרשנות אינו חד־ממדי, ובחקר שירים יש כמה
רבדים: המשורר )הטקסט(, המלחין )הלחן(,
המבצע )המציג פרשנות משלו( והמאזין )המפרש
הנוסף(. כאשר אנו רוצים לברר מה רצה המלחין
להביע או לְְמה התכוון, אנו למעשה מחפשים
אחר משמעות, והתשובה על שאלות אלו קריטית
עבור המבצע והמאזינים כאחד. דוגמאות כמו
הניגוד שבין הלחן הקליל לטקסט הרציני ב'ליל
חניה' או התנועה המלודית היורדת בבקשת
העזרה שב'היה לי חבר היה לי אח' מזמינות דיון
הרמנויטי רחב ביחסי טקסט ומוזיקה ובמשמעותם
עבור המאזינים. בהקשר זה היעדר התייחסות
לגישות פרשניות כגון ביקורת תגובת הקוראים או
למעמדם של המבצע והמאזינים בתהליך יצירת
המשמעות, מצמצם את הדיון האפשרי.
מתוך תפיסה פרשנית זו מתחדדת הציפייה
לחיבור מפורש בין התיאור המוזיקלי לבין
משמעות הטקסט, חיבור שאינו מתבהר ברבות מן
הדוגמאות האנליטיות המובאות בספר. למשל גם
אם נכון ש'הסקוונצה של מעגל הקוינטות אינה
תואמת במלואה את שורות הטקסט ]…[ מופיעה
באוגמנטציה ]…[ והדרגה השנייה המונמכת
משקפת חוסר יציבות' )עמ' 117 (, אין מוצעת
מסקנה המבהירה במפורש את זיקתו של מהלך
הרמוני זה למשמעות הטקסט ואת תרומתו להבנת
השיר. כך גם בהסבר ההרמוניה של השיר 'גבעת
התחמושת' )עמ' 122 ( ובמקומות נוספים לאורך
הספר )עמ' 126 , 142 – 143 , 162 (. היעדר מסקנות
מפורשות בדוגמאות אלה אינו פוגם בעבודת
הניתוח עצמה, אך מונע את השלמתה, את השגת
תכליתה: בירור תרומת הלחן למשמעות השיר.
1 ע' איזקסון, המלחין כמשורר: הליד במאה ה־ 19 , רמת
גן תשפ"ג; ע' אסף, המוזיקה לפני הכול: על שירת
משוררים והלחנתה, תל אביב 2012 .
דוגמה נוספת: בתיאור הלחן בתחילת הפזמון של
השיר 'היה לי חבר היה לי אח' מצוין 'שימוש רב
בצלילים חוזרים בצעדי סקונדות, בעיקר בירידה'
)עמ' 157 (, ועולה השאלה מדוע הלחן יורד דווקא
ברגע שבו הדובר מבקש עזרה וסיוע בעת משבר.
ההסבר המשכנע שמציע המחבר, שמדובר ב'פיצוי'
טבעי לאחר קפיצות מלודיות, אין בו מענה לחיפוש
אחר משמעות בחירה זו. בהקשר זה ניתן לצפות
לדיון מפורש יותר ביחסי טקסט ומוזיקה: מלחין
עשוי להתייחס למשמעות המילולית של הטקסט,
ואם בחר שלא לעשות כן, ראוי לדון בבחירה זו
או להשוותה לדוגמאות דומות ושונות. היעדר דיון
פרשני מפורש בנקודות אלה מצמצם את האפשרות
להבין את הכרעותיו האומנותיות של רוזנבלום ואת
האופן שבו הלחן פועל כפרשנות פעילה לטקסט.
גם אופן ארגון החומר מקשה לעיתים להגיע
להבנת הדברים. למשל הדיון במאפיינים רומנטיים
במוזיקה ובטקסט של השיר 'יובלים והראלים'
מופיע בהערת שוליים בלבד ולא בגוף הניתוח
)עמ' 165 (, והדבר מחליש את תרומתו הפרשנית.
העמקה פרשנית הייתה יכולה להתאפשר גם
אילו חוברו חלקים שונים בספר על פי זיקתם
הנושאית. למשל התיאור המפורט והעשיר של
תהליך הלחנת הפיוט 'ונתנה תוקף' )עמ' 71 – 76 (
היה יכול להשתלב היטב בניתוח השיר עצמו )עמ'
178 – 196 (. שילוב כזה היה עשוי לצמצם חזרות
ובד בבד להעצים את הניתוח ולהעמיק את הבנת
תרומת הלחן למשמעות השיר. כאמור הספר
מחולק לשני שערים, שהאחד מוגדר ביוגרפי
והאחר מוצג כעוסק במוזיקה ובניתוח השירים,
אך למעשה משולבים בשניהם היבטים ביוגרפיים
ודיונים בשירים. שילוב זה משקף את הזיקה בין
חיי היוצר ליצירתו, אך הוא יוצר לעיתים תחושת
חוסר מיקוד במבנה הדיון.
יש להעיר גם על היעדר תיווך שמיעתי, שהיה
עשוי להקל את קריאת הניתוחים המוזיקליים.
בעידן שבו מחקרי מוזיקה רבים משלבים בדיון
האנליטי תיווך שמיעתי דיגיטלי, היעדר הפניות
לביצועים מוקלטים או לחלופין לתווי השירים
מקשה לממש את הפוטנציאל הפדגוגי והמחקרי
של הספר. ידוע כי קריאה רציפה של ניתוחים
מוזיקליים מפורטים מציבה קושי, והיה ניתן
לגשר על הפער בין הכתוב לבין הנשמע באמצעות
כלים דיגיטליים זמינים. למשל בתיאור הפתיחה
ה 􀄃 כֵֵּלית לשיר 'בשמלה אדומה' )עמ' 26 ( הייתה
הפניה לביצוע מוקלט מסייעת לקוראים להבין
את התיאור המילולי. היעדר תיווך שמיעתי בולט
במיוחד בפרקי הניתוח )עמ' 107 – 357 (, המתארים
את השירים בפירוט רב, ועל הקוראים לחפש
בכוחות עצמם במרשתת הקלטות של ביצועי
השירים ולהשלים באופן עצמאי את ההאזנה.
על אף הקשיים המבניים והפרשניים שהוצגו,
הספר מצליח לשקף את מורכבות דמותו של
רוזנבלום ואת הזיקה ההדוקה שבין חייו ליצירתו.
רוזנבלום היה מוזיקאי מלידה, וכישרונו בלט כבר
בגיל צעיר, בין היתר ביכולתו להלחין ולעבד מתוך
שמיעה וזיכרון מוזיקלי, ללא תיעוד כתוב מוקדם.
אף שבזמר העברי פעלו מלחינים נוספים שתרומתם
לקנון משמעותית, מקומו של רוזנבלום ייחודי
בעיצוב פס הקול של החברה הישראלית. לחניו
נטמעו במרחב התרבותי בישראל והפכו לחלק מן
השפה המוזיקלית המשותפת, הממשיכה לפעול,
להישמע ולהתפרש גם מחוץ להקשר ההיסטורי
שבו נוצרה. חרף ההסתייגויות שהועלו, לפנינו
חיבור חשוב ומקיף המעמיד לראשונה תשתית
מחקרית רחבה לחייו וליצירתו של רוזנבלום
ולתרומתו לתרבות הישראלית, והוא ראוי למקום
של כבוד בספרות המחקר של הזמר העברי

ספרו של אריה דיין חושף את הסתירה בין
ההתחייבות החגיגית של מגילת העצמאות
לדמוקרטיה ולשמירה על זכויות המיעוטים לבין
קיפוח מכוון שלהם באמצעות הממשל הצבאי כולל
כוונה לפגוע בזכות לבחור ולהיבחר. אולי משום
שהספר מבוסס על עבודת דוקטור בהיסטוריה
של מדינת ישראל, כותרתו יבשה, נדושה, ואינה
מרמזת על הדרמה ההיסטורית שמסתתרת בין
דפיו. מדובר בהיסטוריה פוליטית־מפלגתית של
הממשל הצבאי שהטילה ישראל על הפלסטינים
שנשארו בתחומה לאחר מלחמת 1948 . מחקרים
קודמים עסקו במבנה הממשל הצבאי ופעולותיו
אך לא בדיון המפלגתי עליו, ובזה המחבר מחדש.
פרקי הספר נעים על ציר הזמן מכינון הממשל
ועד לביטולו. הפרק הראשון מסכם את תהליך
הקמת הממשל הצבאי כבר בימיה הראשונים של
המדינה. דיין חושף בו כי זרעי הממשל הצבאי
נזרעו כבר בשנת 1936 , עת עמלה ועדת פיל
הבריטית על הצעת החלוקה: יושב ראש ההנהלה
הציונית דוד בן־גוריון הטיל אז על מפקד מחוז
תל אביב ב'הגנה', אלימלך זליקוביץ', להכין
תוכנית פעולה צבאית אם תתממש חלוקת הארץ.
התוכנית עסקה בכיבוש הדרגתי של שטחים מעבר
לגבולות החלוקה שתציע הוועדה ובהקמת ממשל
צבאי שישלוט על חיי האוכלוסייה הערבית בארץ
)למעט הנגב הדרומי והמרכזי(. מה אפשר ללמוד
מכך על כוונות ההנהגה הציונית בקבלת החלטת
החלוקה משנת 1937 וזו משנת 1947 ? דיין לא
כתב על כך דבר.
הפרק השני דן בחודשים הראשונים לקיומו של
הממשל הצבאי, מהכרזת המדינה במאי 1948 ועד
הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949 . במצוות
בן־גוריון התגייס זליקוביץ' לצה"ל בדרגת אלוף,
עִִברת את שמו לאבנר והיה למפקד הראשון של
הממשל הצבאי. מייד לאחר הבחירות הראשונות,
בשנת 1949 , ביטל בן־גוריון את משרד המיעוטים,
משום שראשיו התעמתו עם הממשל הצבאי והעלו
נימוקים דמוקרטיים ומוסריים נגד מדיניותו.
השר בכור שטרית וחלק ניכר מהבכירים במשרד
המיעוטים היו בני העילית הספרדית הוותיקה
שהייתה קשורה לעילית הפלסטינית; היא שימרה
זהות תרבותית של יהודים־ערבים וראתה בערביי
המקום 'שותפים טבעיים' )עמ' 85 (. הביוגרפיה
והפוליטיקה של בן־גוריון ועמיתיו להנהגה היו
שונות לחלוטין.
בפרק זה דיין מראה שבחודשים הראשונים
לקיומו של הממשל הצבאי שיתפו מפ"ם ומק"י
פעולה עימו, כל אחת מסיבותיה. הקומוניסטים
תמכו בהחלטת החלוקה ובהקמת ישראל, אך
בעקבות הפעולות הצבאיות נגד ערביי נצרת ועילוט
ביולי ובאוגוסט 1948 , שנהרגו בהן לפחות שלושה
עשר בני אדם, והפקעת קרקעות בידי הממשל
הצבאי באזורים אחרים, התאחדו באוקטובר 1948
הפלגים היהודי והערבי של הקומוניסטים והם
התנגדו לממשל הצבאי ולמדיניות הממשלה כלפי
האוכלוסייה הערבית. מפ"ם לא הכירה בזכויות
הלאומיות של הפלסטינים הישראלים אלא רק
בזכויות אזרחיות, כלכליות וחברתיות שלהם,
שהיו אמורים לקבל במדינה יהודית סוציאליסטית.
קיבוצי מפ"ם נהנו מהפקעת אדמות פלסטינים,
והמפלגה הצדיקה זאת באומרה שעל החקלאים
הערבים לעבור לטובתם תהליכי עיור. ואילו מפלגת
'חרות' בהנהגת מנחם בגין התנגדה לתקנות ההגנה
לשעת חירום שמכוחן פעל הממשל הצבאי אבל לא
לממשל הצבאי עצמו. 'חרות' הייתה בעד השלטת
'אדנות יהודית' )עמ' 111 ( באמצעות הממשל
הצבאי, וכמו בן־גוריון ראתה בערביי המדינה
סכנה ביטחונית ולאומית. בתקופה זו דנה מפלגת
השלטון מפא"י בשאלה אם לתת לפלסטינים אזרחי
ישראל זכות הצבעה לכנסת, ובן־גוריון הכריע בעד
מתן זכות זו.
הפרק השלישי סוקר את תקופת הכנסת
הראשונה, שבה עוצבה המדיניות כלפי הפלסטינים
אזרחי ישראל. הממשלה הצהירה כי הממשל
הצבאי נחוץ מטעמי ביטחון: כדי למנוע את
חזרת הפליטים, ומשום שהפלסטינים שנותרו
בתחומי ישראל הם גיס חמישי. כפי שכותב דיין
בצדק, לנימוק האחרון לא היה כל בסיס במציאות.
הפלסטינים בישראל היו מרוסקים. זו הייתה תודעה
ישראלית כוזבת. לצד הנימוקים המוצהרים היו
לממשל הצבאי יעדים סמויים, אזרחיים וציוניים
אך לא ביטחוניים. היעדים הסמויים היו להרחיק את
האזרחים הערבים מאדמותיהם ולהשתלט עליהן
ולמנוע מהם גישה לשוק העבודה. מטרות אלו
הושגו באמצעות משטר של סגר ורישיונות תנועה
ועבודה. המטרה הסמויה השלישית הייתה למנוע
התארגנות ערבית ארצית, והיא הושגה באמצעות
פיצול החברה על בסיס חמולות ואזורים, הקמת
רשימות מטעם מפלגת השלטון מפא"י והערמת
קשיים על פעילותן של מפלגות מפ"ם ומק"י,
שחיזרו אחר קולות הערבים.
המסמכים שמביא דיין בפרק זה מראים שגם
מבקרי הממשל הצבאי במפא"י תמכו בעקירה —
חלקית או מלאה — של הערבים שנותרו בתחומי
המדינה. טרנספר לא היה ברירת מחדל אלא
גישה מבנית. כך גורשו בתקופה זו לרצועת עזה
הפלסטינים שנשארו במג'דל. באחת הישיבות
של סיעת מפא"י בכנסת שאל ס' יזהר איך ייתכן
ש'לתימני שלא היה פה אלפי שנים' תהיה זכות
הצבעה אבל היא תישלל 'מהערבי שיושב פה עם
הוריו וחורש את אדמתו'. בן־גוריון ענה: 'הערבים
המאבק הבין־מפלגתי והממשל הצבאי 1948 ‑ 185 1966 קתדרה
האלה לא צריכים לשבת פה כמו שיהודי אמריקה
לא צריכים לשבת באמריקה ]…[ לערבים יש
ארצות' )עמ' 100 – 101 (. ואף על פי כן הוא הכריע
כאמור בעד זכות הצבעה לערבים, מפני שזכות זו
מתחייבת מהענקת אזרחות ומתוך חשש מלחץ בין־
לאומי.
במוקד שני הפרקים הבאים העמיד דיין את
הטבח בכפר קאסם בשנת 1956 , שבוצע בחסות
הממשל הצבאי. הפרק הרביעי דן בהתפתחות
הממשל מאז 1951 עד לטבח, בביקורת עליו
מצד מפ"ם ומק"י ובדיונים בכנסת ובעיתונות
המפלגתית על פעולות הממשל הצבאי, שבחלקן
היו פוליטיות־מפלגתיות במובהק לטובת מפלגת
השלטון מפא"י. הפרק החמישי עוסק בהשפעת
טבח כפר קאסם על התערערות מעמדו של
הממשל הצבאי בציבור. הביקורת הציבורית על
הטבח ועל הממשל הצבאי דחפה גם את הערבים
בישראל למחות נגד המשטר שנכפה עליהם.
במקביל התפתחה במפא"י השלמה עם קיום
מיעוט ערבי בישראל ועם הצורך לספק לו צרכים
מינימליים. הוויכוח בין מבקרי הממשל הצבאי
לתומכיו התנהל סביב השאלה מה מידת הדרתם
הרצויה של הנתינים הערבים.
הפרק השישי עוסק בשנותיו האחרונות של
הממשל הצבאי, 1961 – 1967 , ובמרכזו הטענה
שהוא בוטל כיוון שהושגו יעדיו המדירים
והמכפיפים. באמצע שנות השישים כבר לא היה
צורך בממשל הצבאי. על אדמות הערבים הוקמו
יישובים יהודיים, שרידי הכפרים של הפליטים
הפלסטינים נהרסו בשיטתיות, ובשוק העבודה
היהודי נוצר ביקוש לידיים עובדות. בתקופה זו
הדגישו מבקרי הממשל הצבאי שהוא משרת את
מפלגת השלטון, ומסוף שנות החמישים כרכו את
ביקורתם עליו עם ביקורת על שלטון היחיד של
בן־גוריון. היה זה גם מאבק של גופים אזרחיים
נגד הממסד הביטחוני והמזרחנים של מפא"י.
ראש הממשלה לוי אשכול, שהחליף את בן־גוריון
בשנת 1963 , העז לבטל את הממשל הצבאי רק
לאחר ש'כפיצוי' הפקיע שטח ניכר בגליל ועליו
הוקמה כרמיאל. ביוני 1967 הוקם מחדש הממשל
הצבאי, בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת
הגולן.
מבנה הספר ומקורותיו שמרניים. המחבר
נסמך על עיתונות וארכיונים, וסגנונו עובדתי־
יבש; הוא מסכם עמדות ומזהה אינטרסים, אך
מתעלם מאישיותם של הסוכנים ההיסטוריים
ומרגשותיהם, והרי היסטוריה ופוליטיקה נעשים
בידי בני אדם בעלי יצרים חזקים, שנאבקים
ומתווכחים בלהט.
הספר חסר כמה מקורות רלוונטיים, כגון הסרט
התיעודי של דנאל אל־פלג 'המושל', על סבהּּ צבי
אל־פלג, והספר 'בשם האל, המפלגה והלאום:
סיפורם של הקומוניסטים הערבים בישראל
1920 – 1976 ' מאת מייסון ארשיד־שחאדה. דיין
עוסק במיקרו ללא ראייה כוללת, מתן משמעות
היסטורית וממד השוואתי. למשל הוא אינו בוחן
אֵֵילו היבטים של הממשל הצבאי נלקחו מהתוכנית
של זליקוביץ' משנת 1937 , אילו עקרונות נלקחו
מהממשל הבריטי, ואילו יסודות הוטמעו בממשל
הצבאי שהוקם בשטחים הכבושים לאחר 1967 .
זווית הראייה המצומצמת באה לידי ביטוי גם
בהימנעותו מלדון בשאלה אם לאחר ביטול
הממשל הצבאי נותרו בישראל הריבונית משקעים
לא פורמליים שלו או שהוא נעלם כְּלְֹֹא היה.
ובדומה לכך אין הוא עוסק במשמעותה הכוללת
של גישת הטרנספר שהובעה בדיונים על הממשל
הצבאי, ושעלתה על הפרק כאפשרות ריאלית
כבר בדיונים על תוכנית החלוקה בשנת 1937 .
המחבר גם אינו מציין את הטרנספר שעמד ברקע
של טבח כפר קאסם )תוכנית 'חפרפרת'(, עובדה
שחשפו הפרוטוקולים של חקירות העדים במשפט
של הנאשמים בטבח.
קתדרה 186 מנחם קליין
עם זאת הספר תורם למחקר המפלגות בשני
העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. בתקופה
זו הייתה הפוליטיקה הישראלית מאורגנת במוסדות
פנים־מפלגתיים שקיימו דיונים אידיאולוגיים
ופוליטיים בהשתתפות הנציגים הבכירים ביותר
של כל מפלגה. דיין מאיר את התחרות בין מפלגת
השלטון מפא"י למבקריה כמו גם את עוצמתו של
השלטון המרכזי, שהפעיל את הממשל הצבאי
כרצונו כמעט ללא כל רסן.

עם הקמתה של הפדרציה הבין־לאומית לאכסניות נוער, בשנת
1932 , התגבשו המסגרת הרעיונית לפעילותן ומטרותיהן. בשנת
1939 נוסדה אגודת אכסניות הנוער בפלשתינה־א"י בחסות
לשכת הנוער של הוועד הלאומי ומוסדות וגופים לאומיים
נוספים, במטרה להקים מוקדי לינה ופעילות ביישוב היהודי.
ייעודן של האכסניות היה בין היתר לעודד את פעילות הטיול
והכרת הארץ. עד סיום תקופת המנדט הוקמו אכסניית קבע
אחת וכמה אכסניות ארעיות. במהלך העשור הראשון לקיומה
של המדינה הוקמה בחסות משרד החינוך רשת של אכסניות
ונעשו פעולות מגוונות כדי להופכן למוקדי טיול. הדיון בפעילות
האגודה בימי היישוב ובשנות המדינה מדגים את האופן שבו
הותאם רעיון אוניוורסלי לצרכים מקומיים ולאומיים.

מִִפקד האוכלוסין שנערך בארץ־ישראל בנובמבר 1931 , המפקד
המקיף ביותר שהתקיים בה בתקופת המנדט, היה אבן
פינה בהיסטוריה הדמוגרפית של הארץ. נוסף על חשיבותו
הסטטיסטית היו לו גם צדדים פוליטיים חשובים. הממשלה
שקלה באותה עת לשנות את מדיניותה כלפי הגירת יהודים
לארץ באופן שהיה פוגע במפעל הציוני )הספר הלבן של
פאספילד(, והמִִפקד נתפס ככלי שנועד לשרת את הכוונות
הללו. לאורך השנה שקדמה למפקד ניהלו מנהיגי היישוב
העברי משא ומתן עם פקידי השלטון כדי להבטיח שהמפקד
יתקיים במתכונת שלא תפגע ביישוב. האירוע שימש גם
כזירה לחילופי דברים רוויי חשדנות בין יהודים לערבים על
משמעויות הממצאים הדמוגרפיים שיעלה המפקד — התנצחות
ששיקפה את קשת המחלוקות בין שתי הקהילות. המפקד הניב
תוצאות צפויות, והסערה שככה. אבל מייד לאחריו החל גל
גדול של עלייה יהודית לארץ, העלייה החמישית; תוצאותיו
היו משמעותיות מאוד, והסערה שהוא חולל ביחסי יהודים–
ערבים הייתה עזה ללא השוואה לזו של 1931 . הדרמה שיצר
המפנה הדמוגרפי משנת 1932 ואילך גימדה את העימות הקולני
שליווה את האירוע הדמוגרפי של 1931 .

מִִפקד האוכלוסין שנערך בארץ־ישראל בנובמבר 1931 , המפקד
המקיף ביותר שהתקיים בה בתקופת המנדט, היה אבן
פינה בהיסטוריה הדמוגרפית של הארץ. נוסף על חשיבותו
הסטטיסטית היו לו גם צדדים פוליטיים חשובים. הממשלה
שקלה באותה עת לשנות את מדיניותה כלפי הגירת יהודים
לארץ באופן שהיה פוגע במפעל הציוני )הספר הלבן של
פאספילד(, והמִִפקד נתפס ככלי שנועד לשרת את הכוונות
הללו. לאורך השנה שקדמה למפקד ניהלו מנהיגי היישוב
העברי משא ומתן עם פקידי השלטון כדי להבטיח שהמפקד
יתקיים במתכונת שלא תפגע ביישוב. האירוע שימש גם
כזירה לחילופי דברים רוויי חשדנות בין יהודים לערבים על
משמעויות הממצאים הדמוגרפיים שיעלה המפקד — התנצחות
ששיקפה את קשת המחלוקות בין שתי הקהילות. המפקד הניב
תוצאות צפויות, והסערה שככה. אבל מייד לאחריו החל גל
גדול של עלייה יהודית לארץ, העלייה החמישית; תוצאותיו
היו משמעותיות מאוד, והסערה שהוא חולל ביחסי יהודים–
ערבים הייתה עזה ללא השוואה לזו של 1931 . הדרמה שיצר
המפנה הדמוגרפי משנת 1932 ואילך גימדה את העימות הקולני
שליווה את האירוע הדמוגרפי של 1931 .

בהיסטוריוגרפיה של היישוב נחשב מסעו הראשון של בנציון
ישראלי לעיראק באביב 1933 כהתחלת תולדותיו של ענף
התמרים המודרני בארץ. אולם שני האישים שלהם שמורה זכות
הבכורה בייסוד הדִִקלאות המודרנית בארץ־ישראל היו יוסף
וַַיץ ושמואל סטולר. באוקטובר 1924 הביא ויץ את המשלוח
הראשון של כ־ 1,000 חוטרי התמרים ממצרים, וסטולר חילק
אותם לשישה יישובים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. במאמר
מתואר מסעו של ויץ למצרים מטעם המחלקה להתיישבות
חקלאית בוועד הצירים ומוצגים שיקוליו המקצועיים בבחירת
החוטרים.
בהיעדר ידע מקצועי וניסיון מעשי לא נקלטו רוב החוטרים
במטעי היישובים. בעקבות האכזבה מן התוצאות הפסיקה
המחלקה להתיישבות את מעורבותה בעניין, ושני משלוחי
הייבוא הבאים בוצעו בשנים 1925 ו־ 1928 ביוזמת המגדלים
החקלאים. במאמר מתוארות תוצאות נטיעת החוטרים בששת
היישובים הראשונים, ובסיומו נחשף לראשונה כי עשרים
וארבעה עצי תמר מהמשלוח הראשון נמצאים בחורשה בקיבוץ
בית השיטה.

נחל ראש פינה זורם במורדות המזרחיים של הר כנען; הוא
נחשב לאחד הנחלים היפים בארץ ובשנת 2007 הוכרז חלקו
התחתון כשמורת טבע. עד ימינו הנחל איתן ושלוש נביעות מים
שניזונות ממי הגשמים במעלה ההר בואכה צפת שופעות כל
השנה ומזינות אותו.
מאמר זה מבוסס על מתודולוגיה גיאוגרפית־היסטורית
הרואה בנוף ובשרידים שבו מקור חשוב העשוי לתמוך במקורות
ההיסטוריים באשר להבנת תהליכי ההתפתחות היישובית,
הטכנולוגית והמרחבית. המחקר מתאר את השתלשלות
האירועים שהביאה להקמתה של מערכת מים משותפת
ששימשה את ראש פינה ואת הכפר ג'אעונה בשנים 1893 – 1948 ,
תהליך אשר נסמך על יחסים הדדיים ועל התמודדות עם קשיים
ואתגרים דומים במרחב כפרי מרוחק ומבודד במשך שישים
ושש שנים. יוזמת הברון בנימין רוטשילד והפקיד מטעמו בראש
פינה יהושע אוסובצקי בסוף המאה התשע עשרה נועדה לחבר
את כל המעיינות בצנרת מודרנית למערכת אחת. כך נוצר פתרון
שבמסגרתו סופקו מים גם לכפר ג'אעונה, כפיצוי על נכונות
ראשי המשפחות בכפר לוותר על שימוש ישיר במי המעיינות
בנחל ועל הסכמתם שהנביעות ייסגרו במבנים מאבן ומימיהן
יוזרמו בצינורות ובתעלות למושבה.
המאמר מציג את מאפייני מערכת המים הייחודית,
שהתבססה על כוח ה 􀄃 כְְּבידה וכללה תעלות, תשתית צינורות,
רהטים, בריכות מים, בתי מעיינות ושקתות משותפות, שנועדו
לספק את הצרכים השונים של האוכלוסייה ולהשקיית עדרי
הכפר והמושבה.
מפעל זה שירת את ראש פינה ואת ג'אעונה, שגבלו זו בזו,
את המערכת החקלאית ואת תעשיית המשי שבמורד הערוץ,
שנשענה בעיקר על בסיס המעיין התחתון, עין כדן, שממנו
יצאה מערכת הובלת המים למתקנים השונים במושבה ובכפר.

קהילת ׳האחים הבוהמים׳, שבשליחותה יצא מרטין קבטניק
בשנת 1491 למסע עלייה לרגל לארץ הקודש, הייתה אחת
הכנסיות שצמחו מתוך הרפורמציה הצ'כית, אשר קדמה בכ־ 100
שנה לרפורמציה של לותר. מאמר זה מציג תיאור בלתי מוכר
של מסע לארץ הקודש ובוחן את ההקשרים ההיסטוריים,
החברתיים והתיאולוגיים שבהם התרחש המסע. הקשרים אלה
משמשים בסיס לדיון בעמדתם של 'האחים הבוהמים' כלפי
העלייה לרגל וארץ הקודש וכן בתפקידה של ארץ הקודש בעיצוב
זהותם הדתית והקהילתית הייחודית באירופה הנוצרית.
תיאור מסעו של קבטניק משקף למעשה משמעויות חדשות
שהעניקו ׳האחים' לביקור בארץ הקודש ולאתרים הקדושים
שבה — משמעויות המוסיפות נדבך לדיון המתמשך בשאלת
המשך קיומה של העלייה לרגל, על מאפייניה הקתוליים, גם
בהקשר הפרוטסטנטי.

ספר מקבים א נחשב למקור העיקרי להיסטוריה הצבאית
והמדינית של ארץ־ישראל בתקופה החשמונאית הקדומה
) 167 – 135/4 לפסה"נ(, אך גם כחיבור מגמתי שנכתב מטעם
החצר החשמונאית, ושאלת מהימנותו ההיסטורית נדונה הרבה
במחקר. במאמר זה המחבר מתמקד באירועי המרד החשמונאי
ומוסיף לדיון שני נדבכים — ארכיאולוגי וספרותי. הנדבך
הארכיאולוגי, שעד לאחרונה היה דל מאוד בכל הנוגע לאזור
יהודה בימי המרד החשמונאי, כולל ממצאים חדשים התומכים
במהימנותה ההיסטורית הבסיסית של מסגרת אירועי המרד
כמתואר בספר מקבים א. מתוך הממצאים הללו ראוי לציון
מכלול חפצים שנתגלה לאחרונה בחורבת בית זכריה והעשוי
לתמוך בקיומו של קרב בית זכריה כאירוע היסטורי. הנדבך
הספרותי נוגע לשימוש הנרחב שעשה מחבר מקבים א בתיאורי
מלחמות שאול ודוד במקרא בתיאורו את קרבות יהודה
המקבי. שילוב הנתונים הטקסטואליים והחומריים מוביל
לדיון בסוגיית הערכת המהימנות ההיסטורית של תיאורים
ביצירה ספרותית המשלבים רמיזות למקרא.

This text discusses the different attitudes of Sephardic and
Ashkenazi sages toward child marriages. The norm of marrying
off minors was prevalent in all Jewish communities during the
Middle Ages. And this is in accordance with Jewish law which
allows the father to marry off his daughter from the day of her
birth until she reaches maturity at the age of twelve and a half.
However, there was a gap between the communities regarding
the rabbinical leadership’s attitude toward this practice.
While rabbis from the Muslim cultural sphere spoke out against
this phenomenon, the Ashkenazi spiritual leadership supported
it. The Sephardic rejection stemmed from the economic model
of the dowry (mohar), which led to a significant age gap between
groom and bride, and made separation impossible until the mohar
was returned to the groom. As a result, marriage in Sephardic
society was perceived as the subjugation of the woman to her
husband.
In contrast Ashkenazi law allowed a minor groom to marry.
Beyond that the payment of the dowry by the bride’s parents enabled
marriages with closer age proximity and mental compatibility,
and the control over the dowry empowered the bride’s status.
Moreover, the blurring of the distinction between childhood and
adulthood in the Middle Ages made early marriages seem like the
natural order of things. Therefore, in Ashkenazi society, marriage
.was perceived as a step taken for the daughter’s benefit

Rebecca Cohen (née Recanati) (1895–1943), who lived and was
active in Thessaloniki at the beginning of the twentieth century
and was murdered with her family in Auschwitz in 1943, remained
almost unknown. This article sheds light on her work and cultural
and social contributions, utilizing primary sources, including
translations and analyses of all her articles written in Ladino,
as well as an investigation into her family background. Rebecca
Cohen’s activity is presented within a broad historical context—
both of the status of Sephardic Jewish women in the Balkans
and of the Zionist movement there—while addressing social,
cultural, and political trends in the Thessaloniki community
and the Ottoman Empire. The article analyzes the four articles
she wrote from conceptual, linguistic, and stylistic perspectives,
and highlights the way she created a unique voice as a religious,
Zionist, and feminist Jewish woman.

This article focuses on all aspects of the extensive activities of
the Hanoch Halevi family to improve the economic and religious
situation of the Yemenite immigrants in Jerusalem. Its purpose is
to examine the issues in which there was a conflict between the
interests of the Yemenite immigrants and the path of the Hanoch
Halevi family and to examine the attempts at mediation between
the parties. The population examined in the study is the Yemenite
community in Jerusalem in the late nineteenth century and the
first three decades of the twentieth century. The article will
focus on the Yemenite immigrants in Jerusalem and the unique
relationship they had with the Hanoch Halevi family.
Based on new documents from the archives of the General
Committee of the Yemenite Community in Jerusalem, we will
explore from a historical perspective, what was the background
to Rabbi Moshe Hanoch Halevi’s actions in assisting the Yemenite
immigrants? What actions did he take to advance the physical and
spiritual condition of Yemenite immigrants in Jerusalem? What
was his unique contribution to these actions from a historical
?perspective? Did his descendants continue to advance his work
?Why
To this end, the study will focus on three central topics in the
,following order: the ‘Court of Hanoch’ and its period of operation
the synagogues in the “Court of Hanoch” and the changes that
occurred in them over the years, and the elders’ meeting in the
“Court of Hanoch”. I preferred this structure over a discussion
according to a timeline since each of these topics spanned long
and turbulent periods of time that affected central figures in the
.Hanoch Halevi family

This article examines the holdings of Hebrew libraries in
Morocco during the first half of the twentieth century, within the
framework of book history. By analyzing these holdings, I explore
which books were read by readers in Morocco and, consequently,
assess the strength of spiritual movements and the extent to
which ideas, cultural elements, and ideologies circulated during
the period in question.
I reconstruct the Hebrew library in Morocco from partial
and heterogeneous lists, whose compilation offers a more
comprehensive picture. As a foundation for this discussion, I begin
with an overview of the rabbinic library in Morocco, followed by
the maskilic library, and then compare the two. Subsequently, I
outline the socio-cultural history that led to the emergence of the
Hebrew library in Morocco and, through three case studies, sketch
its defining features. I conclude with a comparative discussion of
the three types of libraries: Hebrew, rabbinic, and maskilic. The
article seeks to contribute to the limited scholarship on libraries in
Islamic countries, which has thus far focused primarily on rabbinic
libraries, by introducing a discussion of Hebrew libraries associated
.with maskilim and with devotees of the Hebrew language
,While the article centers on the Hebrew library in Morocco
its broader aim is to offer a conceptual framework for the study
of libraries in general – and Hebrew libraries in particular – in
.Islamic lands, which remain largely underexplored

The Karaite movement, which originated in Babylonia and rejected
the authority of the Oral Tradition, was shaped under the influence
of the messianic movement of “Avelei Zion” (the Mourners of
Zion). They emphasised the centrality of the Land of Israel and
called the Jewish people to repent, settle in Jerusalem and pray and
study the Torah there in order to hasten the Redemption. Despite
the disappearance of this movement in the twelfth century,
elements of its teaching, notably those pertaining to the centrality
of Jerusalem, were preserved in the beliefs and practices of the
Karaite communities in diaspora until the nineteenth century.
This phenomenon is reflected in their continuous connections to
Jerusalem, which encompass a variety of areas, including frequent
pilgrimages, the establishment of settlements in Jerusalem, as
well as halakhic and messianic concepts. This article will initially
examine the ties between the Crimean and Eastern European
Karaites and Jerusalem. An analysis of the nature of these
connections in a historical perspective will enable us to trace how
the perception of Jerusalem has transformed amongst Karaites,
identifying both the social and religious factors that have led to
this change from the days of the Avelei Zion to the Modern era.

This article explores the intellectual legacy and ideological
program of Rabbi Shmuel ben Yosef Yeshuah Adani (1862–1912),
author of Naḥalat Yosef. First published in Jerusalem in 1906/7, this
largely neglected work constitutes an encyclopedic compendium
integrating Torah, science, Kabbalah, philosophy, and elements of
the Jewish Enlightenment (Haskalah). The present study focuses
on the philosophical and theological dimensions of the text,
aiming to elucidate Rabbi Shmuel’s principal positions regarding
Kabbalah, philosophy, and Haskalah.
The work is divided into two parts. The first, which is the
primary focus of this article, presents foundational content
across a broad range of disciplines, including Talmud, halakhah,
Kabbalistic concepts, Hebrew linguistics, the natural sciences,
mathematics, geography, and medicine. It is primarily intended
for young students, providing a foundational grounding in both
religious and scientific learning.
Notably, while Rabbi Shmuel affirms Kabbalah and offers a sharp
critique of philosophical rationalism—particularly Aristotelianism
and certain Maimonidean views—he simultaneously endorses
scientific inquiry and empirical knowledge.
The article describes Rabbi Shmuel’s attitude and explains the
foundations of his complex and nuanced vision of the perfect
Jewish sage: one who synthesizes rabbinic scholarship, Kabbalistic
tradition, and scientific investigation. This synthesis reflects a
broader effort to reconcile traditional religious authority with the
advancement of the sciences in the modern era and represents the
.first such attempt in Yemen

This article examines the life and halachic legacy of Rabbi Shemuel
ben Moshe ha-Levi Ibn Ḥakan within the sixteenth-century
Ottoman Empire. Raised in Cairo, he studied across diverse
Jewish communities: Istanbul, Edirne, Jerusalem, and Safed—
before returning to Cairo where he served on Rabbi David Ibn
Abī Zimra’s (Radbaz) rabbinical court. In the 1530s, he relocated
to Istanbul and became head of the yeshiva established by Moshe
Hammon, the Sultan’s physician.
The first chapter traces Ḥakan’s movements across Ottoman
lands while resolving a longstanding scholarly debate, confirming
that only one influential figure named Ḥakan operated during this
period. Though not serving as communal rabbi (marbits Torah),
Ḥakan gained recognition as a halachic authority and judge
through extensive responsa writings. These remain scattered
across manuscripts, never compiled into a single work.
Using the Kenesset ha-Gedolah of Rabbi Ḥaim Benvenisti—
composed fifty years after Ḥakan’s death and extensively quoting
his lost rulings—this study establishes identification criteria for
authentic responsa. Chapter Two presents these criteria, while
Chapter Three catalogs 32 verified examples. Comparison with
Kenesset ha-Gedolah citations suggests at least 5 additional responsa
known to Benvenisti await discovery. Chapter Four analyzes four
responsa, illuminating Ḥakan’s halachic-social approach and his
.relationships with contemporary Jewish scholars