מאמר זה מתמקד בכמה דוגמאות ומסיק לאורן מסקנות. העניין הראשון שנדון הוא הסיבות להחלפתם של בתי כנסת אחדים במבנים חדשים שהוקמו מעליהם, ושהיו לרוב גדולים מבתי התפילה הקדומים. על יסוד המסקנות מדיון זה נבחנת ההיסטוריה של בית הכנסת בחוקוק. העניין המרכזי השני שנדון הוא ההנחה שבתי כנסת נפגעו ונהרסו לא פעם ברעידות אדמה; המחבר מבקש לערער על הנחה זו, ומעלה סיבות אפשריות אחרות לנטישתם של בתי הכנסת באזור בשלהי התקופה הביזנטית. לא פעם נמצא ששכבת הרס במבנה מסוים דלה באבנים שנפלו ובממצאים אחרים כגון מהמורות, סדקים וקטעים חסרים, שעשויים היו להימצא כתוצאה מנפילת הקירות ומקריסת גג הבניין, ושרק על סמך מטבעות המתוארכים בקירוב לרעידת אדמה ידועה הוצע לקשור את חורבן הבניין באותו אירוע. אולם ניתוח מעמיק של הממצא הארכיאולוגי מלמד שהוא נהרס מסיבה אחרת.
לדוגמא בחמת טבריה, הפירוק המבוקר, הנזק המועט שנגרם לבית הכנסת שבשכבה הקדומה והשתמרותה יוצאת הדופן של רצפת הפסיפס שבו, מעידים בבירור שבני הקהילה הכירו את הבניין הקדום שפורק על ידם ושמייד לאחר מכן הקימו מעליו את בית הכנסת בשכבה המאוחרת. כלומר מדובר בשני שלבי בנייה עוקבים ולא בפער יישובי של שנים רבות, מה שמסביר את איכות הבנייה ואת הזיקה האדריכלית בין המבנה המוקדם והמאוחר.
המחבר סבור שאף בנייתו המחודשת של בית הכנסת בחוקוק בתקופה הביזנטית קשורה בצורכי הקהילה, שהלכה וגדלה, ביכולתה הכלכלית ובאמצעים שהיו ברשותה, ואולי גם במציאות הגיאו-פוליטית במאה השישית לסה”נ. בהיעדר ראיות חד-משמעיות לחורבן, סביר יותר שהוא פורק במכוון, כדי להקים מעליו בית כנסת חדש. הממצאים הארכיאולוגיים הנוגעים להיסטוריה המאוחרת של בתי כנסת בשלהי העת העתיקה מורים שהתמונה מורכבת מבחינה יישובית ושיש לדון בכל מקרה
לגופו ולהימנע מהכללות. במאמר השני סוקר יובל בן-בסט את המושבה הספרדית הר-טוב כמקרה בוחן למושבות העלייה הראשונה במפקד העות’מאני משנת 1905. עד כה נערכו מחקרים מעטים בלבד על הדמוגרפיה של ארץ-ישראל ושל היישוב היהודי בה בשלהי התקופה העות’מאנית על סמך ספרי מפקד האוכלוסין (נופוס).
הרפורמות המקיפות (תנז#ימאת) באימפריה העות’מאנית במאה התשע עשרה חייבו עריכת מפקדים חדשים בשטחים שנותרו בריבונות האימפריה. המפקדים היו חלק מתהליך של קדמה, אימוץ דפוסים מודרניים ומימוש ריבונות. המפקד בשנת 1905, שהיה המפקד העות’מאני המקיף ביותר שנערך ב-400 שנות שלטון האימפריה באזורנו והיה חלק ממפקד כלל-אימפריאלי, נמשך חודשים אחדים בלבד – תנאי בסיסי לעריכת מפקד יעיל ומדויק ככל הניתן.
המושבה הקטנה והמבודדת הר-טוב שבשיפולי הרי יהודה היא מקרה בוחן מצוין לבדיקת ספרי הנופוס, משום שכלל תושביה היו נתינים עות’מאנים עוד לפני הגעתם לארץ. הר-טוב הוקמה בשנת 1895 בידי קבוצה קטנה של מתיישבים שבאו מבולגריה ונחשבת למושבה הספרדית היחידה שהוקמה בימי העלייה הראשונה. לאורך כל ימיה הייתה הר-טוב מושבה קטנה וענייה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהבדילו אותה מן המושבות האחרות. אנשיה דיברו לאדינו, לא נקלטו בה משפחות חדשות, והיא שמרה על נבדלות חברתית-תרבותית ופיזית משאר המושבות. שלל המקורות שבידינו המספקים מידע על תושביה של הר-טוב בתקופה העות’מאנית ושאפשר באמצעותם לבדוק את המידע מהמפקד, הופכים גם הם את הר-טוב למקרה בוחן מצוין. כמו כן, גודלה הקטן של המושבה מאפשר לקרוא את כלל נתוני המפקד העות’מאני, לעבדם ולבודקם לעומק תוך השוואת מידע, ולהציג את ממצאי המפקד בצורה חזותית הממחישה באופן בלתי אמצעי מה ניתן להפיק ממנו. כך מתאפשר מחקר מיקרו-היסטורי ייחודי.
ההתיישבות היהודית בתקופה הנדונה אומנם נחקרה אך לא על סמך מקורות הקשורים לאימפריה העות’מאנית. מאמר זה נועד להמחיש את התרומה האפשרית של ספרי הנופוס של המפקד העות’מאני משנת 1905 השמורים בארכיון המדינה לחקר ההתיישבות הציונית בארץ בשלהי התקופה העות’מאנית ולדיון בדמוגרפיה של היישוב ושל כלל האוכלוסייה באותה התקופה.
המאמר השלישי מאת דרור חוברה עוסק במעשי בית דין למינוי אפוטרופסים ליתומי קהילת התימנים בירושלים בשנים 1918–1940. בית הדין נוסד בשנת תרס”ח (1908), משנפרדו התימנים מעדת הספרדים והקימו כולל עצמאי שהיה מקובל על כלל בני העדה בארץ-ישראל, והם ראו בו מוסד מרכזי עליון.
מאמר זה מושתת על שש עשרה תעודות בנושא מינוי אפוטרופוס שנמצאו בארכיון ועד העדה הכללי לעדת התימנים בירושלים. תוכן התעודות שופך אור על מצבם הכלכלי-חברתי של האלמנות והיתומים בקהילת עולי תימן בירושלים בתקופה הנדונה ועל אופן טיפולו של בית הדין במינוי אפוטרופסים למשפחות הללו. בשנת תרס”ח בכשליש מן המשפחות היו הילדים יתומים מאב או מאם, ולא ידוע כמה ילדים היו יתומים משני הוריהם. בנסיבות אלה החל בית הדין לעסוק במינוי אפוטרופסים ליתומים ולאלמנות בני הקהילה שלא היה בכוחם לדאוג לאינטרסים המשפטיים שלהם.
בחלקו הראשון המאמר דן באופן מינוי האפוטרופסים, מפרט מי היו האנשים שמונו לתפקיד זה ועומד על הזיקות בין האפוטרופסים ליתומים ועל השלכותיהן על עתיד הילדים. בחלקו השני הוא מרחיב בהתנהלות בית הדין בעידן של תמורות ומתחים במציאות המשתנה. הוא בוחן באיזו מידה התקיים שיתוף פעולה בין בית הדין לבתי דין בקהילות אחרות, מה היה טיב הקשרים הללו ומה הייתה תרומתם להטבת מצבם של היתומים. כמו כן הוא בוחן כיצד התמודד בית הדין עם בעיית ריבוי האלמנות והיתומים בשנות מלחמת העולם הראשונה ועם השלכותיה על המציאות הכלכלית הקשה; הוא מברר אם בית הדין שמר על עצמאות על רקע הרפורמות שהובילה התאחדות הנשים בענייני דת ומגדר; משווה את פעילות בית הדין לפעילות בתי דין בקהילות אחרות בעניין זה; ועומד על הסיבות לפניית אלמנות לבית הדין השרעי בתקופה הנדונה ועל התנהלותן מולו.
מהמאמר עולה כי בית הדין ראה חשיבות הלכתית במינוי אפוטרופוס שהוא קרוב משפחה של היתומים. עם זאת הוא חקר ובדק היטב את טיב היחסים בין קרוב המשפחה ליתומים לפני המינוי, כדי לוודא שהמועמד אכן ראוי לשמש בתפקיד ובעל כישורים נחוצים. יכולותיו של האפוטרופוס לא גרעו מחובתו למסור דין וחשבון תקופתי על ההוצאות שהוציא בעבור היתומים ועל אופן ניהול העיזבון.
במוקד המאמר הרביעי, מאת תמר וולף-מונזון, עומדים הרקע ההיסטורי ובירור הנסיבות לכתיבת חטיבת השירים ‘ספר לא אל לא מלך לא גִבּוֹר’ על ידי אורי צבי גרינברג בקיץ 1936, שכלולים בה השירים הכוללים דברי קטרוג קשים על קיבוץ משמר העמק. במאמר נבחנים מניעיו של אצ”ג לכתיבת השירים ואופני התקבלותם של השירים בקהילות מפרשות שונות.
המחברת סוברת כי הלעג העולה ממחזור השירים מבטא כעס ותסכול על כך שהשינוי הפוליטי שאצ”ג קיווה לחולל באמצעות שיריו לא התממש. כדי להבין את עומק התסכול, המאמר מבהיר את התהליך הפואטי והאישי שחווה אצ”ג על רקע המאורעות והתמורות שהתחוללו ביישוב. בשירי ‘לא אל לא מלך לא גבור’, שנכללו ב’ספר הקטרוג והאמונה’ הוא התקיף באופן בוטה וחסר תקדים את ראשי ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה על אדישותם ורפיסותם, על רמיסת הכבוד הלאומי ועל כך שהם גורמים בהחלטותיהם לאובדן יכולת ההגנה העצמית. בשירי הקטרוג התייחס אצ”ג לא רק לאירועי 1936 אלא גם ואולי בעיקר להתנהלותם של חברי הקיבוץ באירועי הדמים בשנת 1929, ולעובדה שהם למעשה חזרו על דפוסי הפעולה שנקטו בתרפ”ט. הפער בין המסר הפוליטי החריף לעושר המצלולי והפיגורטיווי יוצר אפקט אירוני, מפני שהציפייה בקריאת שיר פוליטי היא לאפקטיוויות ולחד-משמעיות ולא להנאה אסתטית. אלא שאצ”ג פעל באופן מהופך: ככל שהמסר הפוליטי חד ובוטה, כך גוברת ההנאה מניסוחו.
המחברת תוהה מדוע מתח אצ”ג ביקורת כה קשה ונוקבת דווקא על קיבוץ משמר העמק, ומציעה כי קיבוץ זה נתפס כסמל וכמקור השראה להתיישבות החלוצית והוא היה בעל מעמד מרכזי בקיבוץ, בתנועה ובאתוס שלה.
גם בחלוף השנים נותר רושמם הקשה של הדברים שכתב אצ”ג טבוע בקרב חברי הקיבוץ וכלל אנשי ‘השומר הצעיר’. ויתכן שתחושות הפגיעה והעלבון של הקיבוץ באו לידי ביטוי בקרב שהתנהל במשמר העמק במלחמת השחרור שהתפרש גם כקרב סמלי להשבת הכבוד האבוד של הקיבוץ על רקע האירועים הקודמים.
המאמר החמישי מאת שלומי שטרית מבקש לבחון את מיזם דרכי הביטחון הבריטיות בתקופת המרד הערבי בהקשר של המערכה הצבאית הבריטית לדיכוי ההתקוממות. החל במאי 1938, כאשר הלכו והתעצמו פעולות המורדים, הוציאה ממשלת המנדט לפועל את אחד ממיזמי התשתיות הגדולים בתולדותיה: סלילתן של דרכי ביטחון ברחבי הארץ. דרכים אלה, שנועדו לשרת את הצבא, היו חלק ממבצע רחב היקף להחזרת שלטון המנדט לאזורים שבהם חדל למעשה להתקיים.
המחבר מעלה את השאלות מה היו המטרות שלשמן נועדו הדרכים, מה היה היקף המיזם, כיצד נסללו הדרכים ובידי מי, אילו תפקידים מילאו במערכה לדיכוי המרד, מה הייתה השפעתן על מהלך המרד, ומה היה חלקן בהתפתחות תשתית התעבורה בארץ-ישראל. המאמר יציג את הרקע ואת המיזם עצמו, ההיגיון המבצעי שביסודו, התפתחותו, היקפו ואופן הוצאתו לפועל.
מראשית המרד הכירו ממשלת המנדט ופיקוד הצבא באתגר שהציב בפניהם המחסור בדרכים סלולות. מצבן של הדרכים באזורים הכפריים התדרדר: על פגעי מזג האוויר בעיקר בעונות הגשומות נוספו מעשי החבלה התכופים שביצעו המתקוממים בדרכים. גם עבודות התחזוקה נפגעו בשל התקפות הקבוצות החמושות על עובדי מע”ץ. מצב זה הקשה מאוד על הצבא לנצל את כלי הרכב שברשותו ופגע ביכולת המבצעית של הכוחות.
מיזם דרכי הביטחון לא הסתיים עם תום המרד. במאי 1939, כאשר דעכה ההתקוממות גיבשו הצבא ומע”ץ תוכנית חומש לדרכי הביטחון ובמהלך מלחמת העולם השנייה נמשכה סלילת הדרכים ונוספו עליהן דרכים צבאיות חדשות.
דרכי הביטחון היו חלק מאמצעים צבאיים, משטרתיים וחוקיים אשר שימשו את ממשלת המנדט במאבקה במרד הערבי והייתה להן השפעה לא מבוטלת על הצלחתו של המכלול. למיזם דרכי הביטחון הייתה גם השפעה משמעותית וארוכת טווח על התפתחות תשתית התעבורה בארץ-ישראל. המרד הערבי היה זרז חשוב להרחבת תשתית הדרכים ולשיפורה לאחר שנות הזנחה רבות מצד השלטונות ודרכי הביטחון היו לכבישים המשמשים את הנוסעים בארץ-ישראל עד ימינו.
את פרק המאמרים בחוברת חותם מאמר מאת ניר לויטן הדן במעורבות משקיפי האו”ם הסקנדינווים בסכסוך הישראל–ערבי בין השנים 1948–1956. במאמר נבחנים מעורבות מדינות סקנדינוויה במשימות לשמירת שלום בין ישראל לשכנותיה, שהיתה אחת הדוגמאות המוקדמות להשתתפות סקנדינוויה בשמירת השלום באזורי סכסוך, ופיתוח הדגם הנורדי הייחודי לשמירת שלום. במאמר מוצגת המעורבות המוקדמת של נציגים סקנדינווים במוסדות האו”ם ומתואר חלקם בהקמת מנגנון משקיפי האו”ם, עד ההתמקדות של המשקיפים הסקנדינווים בגבול ישראל ומצרים, לפני מלחמת סיני ולאחריה.
עם סיום המנדט הבריטי, הכרזת העצמאות של ישראל ופרוץ המלחמה בין ישראל למדינות ערב הופקד כוח המשקיפים של האו”ם על שמירת הפסקת האש והסטטוס קוו. המנדט של הכוח היה מצומצם ולא כלל אכיפה של הפסקת האש בכוח, אלא בעיקר נועד לשמש חיץ באזורי הגבול ולדווח למועצת הביטחון על אירועים חריגים. כוחות שמירת השלום בגבולות התמקדו בהגנה על ההבנות השבריריות שיצרו ההסכמים הצבאיים ופיקחו על קיום החלטות האו”ם.
הכוחות הסקנדינוויים קיוו לתרום מתוקף תפקידם למאמץ הבין-לאומי לפתור את הסכסוך הישראלי–ערבי, אבל נוכחו לדעת כי לכוח שמירת השלום לא הייתה השפעה מעשית על האירועים בשטח. המדינות הסקנדינוויות אומנם היו מודעות למגבלות של כוח המשקיפים, אך בכל זאת עלה בידן להקים את התשתית לדגם הנורדי המוקדם לשמירת השלום, שכלל מאמצים עקביים וניצול הזדמנויות דיפלומטיות כדי לממש באופן הולם את מטרת האו”ם לפתור סכסוכים בדרכי שלום.
מלחמת סיני, שפרצה באוקטובר 1956, שינתה את יחסי הכוחות בין המעצמות בעיצומה של המלחמה הקרה, והובילה לפריסת כוח חירום של האו”ם. הסקנדינווים היו גורם מרכזי בכוח זה, והייתה זו המעורבות המשמעותית הראשונה שלהם בדגם הנורדי לשמירת השלום. סבב המלחמה הנוסף אִפשר למשקיפים הסקנדינווים להעצים את המוניטין שלהם, והם נמנו עם הכוחות הבולטים ששירתו בכוח החירום של האו”ם לאחר המלחמה. נוכחות המשקיפים בגבול ישראל–מצרים אכן הובילה למעורבות רבה יותר של הכוחות הסקנדינוויים באזורי סכסוך נוספים ולהכרה בין-לאומית והצליחה להעצים את תדמיתן כאומות שוחרות שלום.
במדור ‘עם הספר’ סקירות על שלושה ספרים העוסקים בנושאים מתחום תולדות ארץ-ישראל ויישובה: הרובע המוגרבי בירושלים; בתי הקברות של הטמפלרים; הציונות הדתית ו’השטחים’.
בברכת שנה טובה,
יעל דינוביץ, מרכזת המערכת, ומערכת קתדרה