הגפן והיין תפסו מקום מרכזי בתרבות האזורית מאז העת העתיקה, והדבוקי הוא זן ענבים לבנים שהיה נפוץ במיוחד בכרמי האוכלוסייה הערבית עד 1948. המחקר מציג עדויות ארכיאולוגיות וגנטיות על שורשים קדומים של הזן כבר בתקופה הביזנטית, ומשרטט את תפוצתו הנרחבת בדרום מישור החוף, את שיטות גידולו המסורתיות ואת התאמתו לקרקע ולאקלים המקומיים. המחברים מתארים את התפתחותו ההיסטורית של האזור כ'ארץ הדבוקי' ואת השינויים החקלאיים והחברתיים שהביאו להתרחבות הכרמים בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, ובהמשך את תהליך הדעיכה של הזן במאה העשרים – בשל המעבר לחקלאות מודרנית, עקירת זנים מקומיים לטובת זנים אירופיים חסרי גרעינים והימנעות שיטתית מלימוד מהחקלאות המקומית הערבית. בשנותיה הראשונות של המדינה אומנם זכה הדבוקי לפריחה מחודשת, אך לאחר מכן הוא נדחק לשוליים ונעקר ברובו. עם זאת בעשורים האחרונים זכה הדבוקי לעדנה לנוכח העניין הגובר בזנים מסורתיים ובעמידותם האקלימית.
לטענת המחברים חקר הדבוקי מדגים את הפוטנציאל המחקרי והיישומי של זני מורשת מקומיים: הוא מאפשר לשחזר היסטוריה חקלאית בין-תרבותית, להעמיק בהבנת ידע חקלאי מסורתי ולהציע חלופות מתאימות לאקלים המשתנה. המאמר מציע שילוב בין המחקר ההיסטורי למדעי הטבע ככלי חיוני לחקר מורשת חקלאית ולהתמודדות עם אתגרי העתיד.
המאמר השני, מאת רוני באר-מרקס, עוסק בדמותה של חנה פרומקין-סגל ובספר זיכרונותיה 'בראשית פתח תקווה', תוך בחינת המאבק על הזיכרון הציבורי של ראשית ההתיישבות ועל מקומן של נשים בעיצובו. מתוך שחזור קורות חייה של פרומקין-סגל ועיון בכתיבתה נפרסת דמות של משכילה עברייה ממשפחה אורתודוקסית שפעלה להציג את מפעלו הציבורי של אביה, אריה ליב פרומקין, ולספר את סיפור ייסוד המושבה מנקודת מבט אישית ומשפחתית. באר-מרקס מדגישה כי כתיבת זיכרונות איננה תיעוד מהימן של אירועים אלא עיסוק בזיכרון סלקטיווי ומעוצב המושפע ממטרות הכותב, מן הנסיבות בזמן הכתיבה ומקהל היעד, ולכן ספרי זיכרונות עשויים לשקף גם את מציאות החיים בעת הכתיבה ומאבקים על פרשנות ההיסטוריה.
המאמר מצביע על המניעים הגלויים והסמויים של פרומקין-סגל לכתיבת זיכרונותיה: הרצון לעשות צדק היסטורי עם דמות אביה ולהשיב לו את הכבוד שנשלל ממנו, לצד שאיפה רחבה יותר להשמיע קול נשי ולהציג נשים כשותפות שוות במפעל ההתיישבות. הנרטיב שהיא העמידה מתריס נגד הזיכרון הקולקטיבי הגברי, מבליט את עשייתן של הנשים, את האתגרים שניצבו בפניהן ואת התמודדותן עימם, ונותן ביטוי לתרומתן ולהישגיהן.
זיכרונותיה של פרומקין-סגל הם מקור היסטורי המשקף את מעורבותן ופעילותן החברתית של הנשים ונעשה בהם ניסיון להטביע חותם על החיים המתגבשים בארץ – מטרתה של המחברת הייתה להשפיע על עיצוב התודעה הציבורית והזיכרון הקיבוצי בהתאם לנרטיב הנשי.
מחקר זה עושה שימוש במגדר ככלי עבודה רעיוני וביקורתי לבחינת המציאות הרחבה ולא רק כאמצעי לבחינת פועלן של נשים. הוא מדגים למשל כיצד ניתן באמצעות ניתוח הסיפור האישי והקשריו החברתיים להאיר את ההוויה האורתודוקסית הליטאית ואת דרכי התמודדותה עם שינויי הזמן – בין מחויבות למסורת, סגירות ושמרנות לבין פתיחות והסתגלות לשינויי הזמן.
המאמר השלישי, מאת ענת קדרון ושולי לינדר-ירקוני, מציג את המאבק המתמשך סביב הבראת אזור ביצת הנעמן ופיתוחו בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ובוחן בהקשר זה את יחסי הגומלין בין השלטון המנדטורי, המוסדות הציוניים, קק״ל והקיבוצים במפרץ חיפה ובעמק זבולון. עניינו של המאמר בניתוח השיקולים הכלכליים, הפוליטיים, הבריאותיים והקרקעיים שעיצבו את המדיניות בעניין הביצות ובהבלטת הפער בין האתוס הציוני של גאולת הארץ והמאבק במלריה לבין היעדר תחושת דחיפות מוסדית להכשיר את אזור הנעמן להתיישבות יהודית .
חלק הארי של המאמר עוסק בשינויים שהתחוללו במרחב מאז שנות העשרים של המאה העשרים: תוכניות הפיתוח האזוריות, מאמצי הניקוז החלקיים, המאבק במלריה והמעבר מפיתוח עירוני לדגש חקלאי. מתברר כי אף שהבריטים ראו בניקוז אינטרס ממשלתי, בעיקר בשל קרבת הביצה לאזורים עירוניים והשלכותיה הבריאותיות, הם העדיפו את שמירת השקט הפוליטי על פני יישום רציף של תוכניות הבראה והסדרת קרקעות. במקביל התמקדו המוסדות הציוניים בענייני הבעלות על הקרקע ונמנעו מהשקעות רחבות בניקוז כל עוד לא הוסדרה שאלת הבעלות.
המחברות מראות כי בצד רעיונות הבראת הארץ, גאולת הקרקע והאתוס החלוצי של מאבק בטבע ובקדחת התעכב ייבוש ביצת הנעמן בשל גרירת רגליים מוסדית ומאבקים פנימיים בתנועת העבודה. ניתוח ההתכתשויות בין הקיבוצים, קק״ל והמדינה לאחר 1948 ממחיש כי גם עם קום המדינה נותר אזור הנעמן בתחתית סדר העדיפויות הלאומי, והטיפול בו הצטמצם בעיקר למניעת מלריה עונתית.
המאמר הרביעי, מאת בועז גרפינקל, עוסק בפירוק השיכון הקואופרטיבי של ההסתדרות הכללית ובוחן את משמעות הפירוק כחלק מתמורה רחבה שחלה בשנות החמישים של המאה העשרים בעולם הערכים של תנועת העבודה. במרכז הדיון עומדת החלטת הוועד הפועל של ההסתדרות ביוני 1957 לבטל את הבעלות הקואופרטיבית כעיקרון מחייב בשיכון ההסתדרותי – החלטה שהייתה היפוכה של הקביעה משנת 1934 שהשיכון הקואופרטיבי הוא צורת הבעלות הבלעדית. שינוי זה סימן מעבר משיכון המבוסס על יסודות חברתיים-שיתופיים לבעלות פרטית מלאה, והוא התרחש בשעה שהשיכון ההסתדרותי-הקואופרטיבי הקיף כ-40,000 דירות וגרו בהן כ-10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה.
המחבר מנתח את פירוק השיכון הקואופרטיבי על רקע המעבר מיישוב למדינה, התרחבות פעילותה הכלכלית של המדינה והיחלשות מעמדה של ההסתדרות כגורם מרכזי בעיצוב חיי החברה. שינויי עומק אלה כללו רפורמות כגון מיזוג חברות שיכון, חיסול קופות מלווה החיסכון ופירוק מסגרות קואופרטיביות נוספות. בתוך כך נדון תפקידו של 'מרד המשתכנים' שתבעו לעצמם בעלות מלאה על דירתם, מרד שמנהיגי תנועת העבודה ניצלו כדי לפורר את אגודות השיכון, ןונבחנות עמדותיהם של פנחס לבון וליאו קדמן, שמילאו תפקידים בכירים בניהול השיכון ההסתדרותי ושייצגו תפיסות מנוגדות באשר למשמעות הקואופרציה וליכולתה להוסיף להתקיים.
מן המאמר עולה כי יותר משפירוק השיכון הקואופרטיבי היה תוצאה הכרחית של סרבול מנהלי או של שינוי בהרכב האוכלוסייה, הוא היה חלק מתהליך ההתברגנות של תנועת העבודה והנהגתה. ביטול הבלעדיות של הקואופרציה נועד לנרמל את אי השוויון בשיכון וברמת החיים ולאפשר למנהיגי התנועה להשתחרר ממגבלות שנתפסו כמכשול מוסרי ופוליטי. בכך מאיר המחקר פער בין הרטוריקה החלוצית-התנועתית לבין אימוץ בפועל של הגיון השוק והסחרה, ומצביע על פירוק השיכון הקואופרטיבי כצומת חשוב בהתרחקותה של תנועת העבודה מעולם הערכים הסוציאליסטי שדגלה בו.
המאמר החמישי, מאת נדב פרנקל, דן בשינוי שחל בייעודן של היאחזויות הנח"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים (1967–1973). המחבר מבקש לבחון כיצד ומדוע השתנה תפקידן של ההיאחזויות בתקופה שבה החלה ההתיישבות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמה, ומה הייתה תרומתן בפועל למערך הביטחוני והטריטוריאלי של מדינת ישראל.
במרכז הדיון עומד המעבר מתפיסה ביטחונית-הגנתית לתפיסה טריטוריאלית במה שנוגע להיאחזויות הנח"ל. לטענת המחבר בעוד שבתקופות קודמות נועדו ההיאחזויות בראש ובראשונה לשמש מרכיב במערך ההגנה על גבולות המדינה, הרי לאחר 1967 מוקמו רבות מן ההיאחזויות החדשות לא בקווי הגבול אלא באזורים שהיו חשובים לדעת מקבלי ההחלטות לעיצוב גבולות הביטחון העתידיים של ישראל. המטרה הטריטוריאלית – חיזוק האחיזה בשטחים שנכבשו – גברה על פי רוב על התפקיד הביטחוני של ההיאחזויות.
ניתוח המקורות מעלה כי שינוי זה נבע משילוב של כמה גורמים: הרצון של ממשלת ישראל להשתלט על חלק מהשטחים שנכבשו במלחמה, גידול בסדר הכוחות של צה"ל לאחר המלחמה, היווצרות עומק אסטרטגי בגבולות החדשים וכן שינויים בחברה הישראלית, בפרט בַּיחס לשירות הצבאי ולנפגעים מקרב חיילים ובעיקר חיילות ששירתו בנח"ל.
את פרק המאמרים בחוברת חותם מאמר מאת נורית ליסובסקי העוסק בתכנון ובעיצוב של הנוף בגן הלאומי קיסריה וביחסים בין המחקר הארכיאולוגי, פעולות השימור והבחירות התכנוניות שנעשו באתר. בקיסריה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות מגוונות, ופעולות החפירה והעיצוב הנופי משתלבים בה ליצירת חוויית מקום מורכבת.
לאחר סקירה קצרה של הסוגיות המרכזיות בתכנון נוף באתר ארכיאולוגי רב שכבתי המחברת מציגה את עבודתם של אדריכלי הנוף שפעלו בקיסריה, בוחנת את ההבדלים בין גישותיהם וקובעת כי תכנון הנוף באתר הוא תלוי זמן וידע.
תרומתם החשובה של אדריכלי הנוף ליצירת דמותה הפיזית והחזותית העכשווית של קיסריה ובפרט הרובד החדש, הפרשני והעכשווי, שהוסיפו לממצא הארכיאולוגי ולחוויית הביקור באתר נדונים במאמר על רקע התמורות שהתחוללו במרוצת השנים בשיח התכנוני, בתפיסות של זהות ולאומיות, בתרבות הפנאי ואף בנוף עצמו. הדיון מתמקד בזיקה שבין שלבי המחקר הארכיאולוגי לבין דרכי עיצוב הנוף באתר ומדגיש כי תכנון הנוף באתר ארכיאולוגי איננו רק פעולה טכנית של פיתוח ושימור אלא חלק מן האופן שבו עֲבָרוֹ של המקום מוצג, מתפרש ונחווה בהווה.
המאמר מציב את קיסריה כמקרה מבחן להבנת הקשר בין ארכיאולוגיה, שימור ועיצוב נוף בגנים לאומיים ואת תכנון הנוף ככלי מרכזי ביצירת משמעות היסטורית ונופית באתר רב שכבתי.
במדור 'עם הספר' סקירות על שני ספרים העוסקים בנושאים מתחום תולדות ארץ-ישראל ויישובה: צפת היהודית במאה התשע עשרה; הפרדסנות הפלסטינית, 1850–1950.

בתקווה לימים שקטים,
יעל דינוביץ, מרכזת המערכת, ומערכת קתדרה