מקומן של הנשים נוכח בשיח בתקופה האחרונה על רקע תפקודן במלחמה, בחזית ובעורף. שלושה מאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים בנשים. חיה מלמד-יגאל הייתה אשתו של השומר מרדכי יגאל ומזיכרונותיה עולות חוויות של פחד, בדידות ותסכול. בלומה בן ישראל הייתה גננת ואשת חינוך שעבדה על פי שיטות החינוך של רשת “תרבות” ושל יצחק אפשטיין בפולין ובתל אביב וחינכה לאורן דורות של ילדים. עליזה אורבך הייתה צלמת עם “עין ונשמה” שהצליחה לגעת במושאי צילומיה, ובצופים בתצלומיה הרבים שנמסרו לספרייה הלאומית.
אלדד ברין שופך אור על האירועים המיוחדים שהפכו את שנת 1964 לשנה משמעותית בדברי ימיה של ירושלים הירדנית.
מה כתוב בשלטי המידע באתרי התיירות בארץ ומה לא כתוב בהם ולמה? ניר ברודשטיין מציע לנו קריאה ביקורתית של שלטי המידע.
איך מעז יהודי בן המאה ה־16 באנגליה, תקופה שבה נאסר על יהודים לחיות באנגליה, להטיל ספק בעיקרי הנצרות ועוד בפומבי? אורית רמון מספרת על דמותו המיוחדת של יואכים גנז ועל פועלו.
מיכאל קרן מספר על קדמי כהן, סופר יהודי ציוני צרפתי, שהעז לתכנן תוכניות מקוריות, נועזות ואולי הזויות לפתרון שאלת היהודים ערב מלחמת העולם השנייה.
מרדכי אביעם ודינה שלם חושפים את צפונותיה של העיר האבודה, חורבת צונם, בגליל העליון המערבי. ויואב אבניאון לוקח אותנו לבית קסום באשקלון, ביתה של אומנית הפסיפס אילנה שפיר. שני אתרים באזורים שנקווה שנוכל לשוב ולבקרם בעתיד הלא רחוק.
ברוח התקופה, בחרנו לשער הגיליון בתמונת אחיזת הידיים.
מקווה שתצליחו לעשות אתנחתא קצרה ולמצוא עניין במאמרים שלפניכם.
מרוה בלוקה
עורכת ‘עת-מול’
marva@ybz.org.il