איטה ילין היתה מן הדמויות הנשיות המרתקות שחיו ופעלו במפנה המאות ה-19/20. מיקומה על קו התפר – בין ישן לחדש, בין מסורת לקדמה, בין מערב למזרח; כתיבתה הספרותית בעברית כפי שבאה לכלל ביטוי בספרה האוטוביוגרפי “לצאצאי”; ועשייתה הציבורית הענפה, בפרט תפקידה כמנהלת בית החולים “עזרת נשים” – כל אלה סימנו אותה בתודעה הציבורית ובזיכרון ההיסטורי כאשה פורצת דרך.
ואולם, דימויה זה, המבוסס בעיקרו של דבר על ספרה האוטוביוגרפי, נסדק כאשר קוראים במכתביה ובמכתבים שנשלחו אליה. מתוך המכתבים עולה תמונה של אשה שלאורך שנים רבות היתה נתונה כל-כולה בעשייה החומרית ומכונסת בד’ אמות ביתה; אישה שלא ניכרה בה סקרנות או עניין, השכלה רחבה או תרבות פנאי, פתיחות מחשבתית או רעיונית.
המאמר מבקש לבחון את הפער בין הדמות העולה מספר הזכרונות שנכתב בערוב ימיה לבין זו המצטיירת מתוך המכתבים שנכתבו בזמן אמת ולהעניק לו הסבר.