ספר זה הוא הכרך האחד-עשר בסדרה “קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים”, הפורשת תיאור מקיף של התהליכים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בקהילות הללו בשתי המאות האחרונות לקיומן.
יהדות תורכיה הייתה יהדות גדולה, מגוונת, שורשית ותוססת. עד מלחמת העולם הראשונה היו קהילותיה ליבת היהדות העות’מאנית. בשלהי ימי האימפריה עדיין תססו חיים יהודיים בערים רבות, אך ברור היה ליהודי הארץ כי תהילת העבר העות’מאני כבר מאחוריהם. ניצני השכלה, תמורות בחינוך ובהמשך גם הופעת הציונות היו סמנים ראשונים לשינוי. פרפוריו של העולם הישן נקטעו באבחה אחת עם מלחמת העולם הראשונה, ומכאן ואילך התמעטה והלכה יהדות זו. בניה היגרו להם לארץ ישראל ולמערב – אל צרפת, והלאה משם, אל העולם החדש, שם יסדו קהילות ברחבי יבשת אמריקה.
בארץ ישראל היו היהודים יוצאי תורכיה למנהיגי העדה הספרדית כולה והיסוד החשוב ביותר ביישוב הישן הספרדי, ושפת הלאדינו שבפיהם הייתה לאחד ממאפייניו הבולטים.
בכרך זה מתוארות תולדותיהם של יהודי תורכיה, דמותם ומורשתם הייחודית. בספר קובצו דבריהם של מיטב החוקרים בנוגע לסוגיות מרכזיות בתולדות קהילה זו.