אליאס-אליהו ששון היה הבולט מבניה של הקהילה היהודית בדמשק. הוא היה הראשון מיוצאי ארצות ערב שזכה למעמד של ראש אגף במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ומאוחר יותר היה הראשון מיוצאי הארצות האלה שזכה לכהן כשר בממשלת ישראל.
עד להשתלבותו במערך המדיניות והמודיעין החשאי של הסוכנות היהודית קנה ששון את שמו בכתיבה בעיתונות הערבית במזרח התיכון.
החל משנת 1934 השתלב ששון בצוות הלשכה הערבית של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. בשנים 1948-1940 כיהן כראש האגף הערבי במחלקה המדינית. בתפקידו זה היה ששון הדמות המרכזית בין העוסקים במה שכינו בני הזמן 'השאלה הערבית' לצידם של דוד בן-גוריון ומשה שרתוק. תרומתו הייתה הבולטת ביותר להקמתה והתפתחותה של קהילת המודיעין הישראלית ולמגעיה עם ארצות ערב.
ערב הקמת המדינה הוא היה חבר במשלחת הציונית לאו"ם ולאחר מלחמת העצמאות מונה לתפקיד מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. בשנים 1949-1948 היה חבר במשלחת ישראל לשיחות המדיניות עם ממשלת מצרים ושותף בתחילת המגעים עם ירדן. מאוחר יותר כיהן כציר ישראל בתורכיה, כשגריר ישראל באיטליה וכשגריר ישראל בשוויץ, וכן כיהן בממשלת ישראל כשר הדואר וכשר המשטרה.
ששון היה הראשון מבין המדינאים הישראלים שהתריע לאחר מלחמת ששת הימים על המשמעות הדמוגרפית של סיפוח מאות אלפי ערבים למדינת ישראל ועל הסכנה שתיווצר מדינה דו-לאומית. במהלך שנות השישים התריע ששון כי זעמם של בני עדות המזרח על יחס הממסד האשכנזי אליהם עלול להתפרץ בצורה אלימה. הוא היה מהראשונים לחזות את תופעת הפנתרים השחורים. מיואש מיכולות להביא למפנה בדרכה החברתית והמדינית של מפלגתו, פרש מהממשלה ולאחר מכן מן הכנסת. שנים מספר היה מרותק למיטתו, עד לפטירתו ב-1978