מסוף המאה הי"ט התפרסמו מחקרים רבים במדעי היהדות, המבוססים על כתבי יד תימניים. באותה עת נאלצו יהודים בתימן, ומאז – עולי תימן בארץ-ישראל, להיפרד מאוצרות התרבות שבידיהם, לעיתים תמורת סיוע כלכלי שהבטיחו להם 'אחיהם' מן המערב שסברו כי יהודים-ערבים אינם מסוגלים להעריך את חשיבות כתבי היד היקרים.
ספר זה בוחן את הקשר בין שתי תופעות אלו כחלק מן ההתקבלות התרבותית של יוצאי תימן בארץ ובתפוצות מאז ביקורו של השד"ר האשכנזי מירושלים יעקב ספיר בתימן בשנת 1859. ספרו 'אבן ספיר' חשף לראשונה את ארון הספרים היהודי בתימן בפני אנשי 'חכמת ישראל' ועמד ביסוד התעניינותם הפילולוגית בכתבי יד תימניים. אלה האחרונים נטו להתעלם מעיקר ספרו של ספיר – יהודי תימן עצמם ודיוקנם הקיבוצי. אך בעידן  הציוני משנתעורר הרצון לברוא בארץ פרולטריון תימני ולשלב רפרטואר תימני באמנות, במוסיקה ובשאר הענפים של התרבות העברית החדשה, התעצמה ההתעניינות האתנוגרפית בקהילה זו. ההתעצמות וגילויי ההתעניינות כאחת נידונות כאן בהרחבה.
הספר מעלה כאן לראשונה את הקולות המושתקים של יהודי תימן עצמם וקשוב לתגובותיהם על העניין הכפול בהם ובכתבי היד שברשותם ופותח אשנב לאוריינטליזם פנימי – מנת חלקו של העם היהודי בעת החדשה, העומד עדיין בבסיס הבעיה העדתית במדינת ישראל.