ר' משה בן נחמן (הרמב"ן), תושב גירונה במאה הי"ג, נהנה מספרייה עשירה וספג השפעות רבות ומגוונות, אבל קרבתו העמוקה  של הרב איש קטלוניה לחכמי פרובנס ולתורתם יש בה כדי לערער ולהחליש את הזיקה האנדלוסית ולצבוע את דמותו באור חדש.
החיבור דן בכתבים שהרמב"ן השתית עליהם את פרשנותו התלמודית. הרמב"ן קיים קשרים ענפים בכתב ובעל פה עם בתי המדרש החשובים של פרובנס. כן הרבה לצטט בכתביו את היוצרים החשובים בני המאה הי"ב ר' אברהם בן יצחק (ראב"י), אב בית הדין בנרבונה, וחתנו, ר' אברהם בן דוד (הראב"ד).
נורמות הציטוט בימי הביניים היו שונות מהמקובל היום, ולכן חלקים משמעותיים מכתבי הרמב"ן הם לאמתו של דבר תובנות פרובנסאליות המובאות בעילום שם.
כדי לעמוד על מימדי ההשפעה הרעיונית יש להשוות בין כתבי הרמב"ן והיצירה  הפרובנסאלית. הקבלה זו מחייבת זיהוי ואיתור של חיבורי הראב"י והראב"ד, והכרעה בשאלת היקף היצירה הפרשנית של חכמים אלו.
הספר מתרכז בסוגיות החורגות מהעיון ההלכתי ומשיק לתחומי ידע נוספים. כך הוא דן בשאלת ההתאמה בין הממצא העובדתי וההלכה התלמודית, בהיתרי ריבית ובפטור למזיק בעקיפים, ובשאלות ספרותיות הנוגעות להשלמת מדרש רבה לחמישה חומשי תורה ובעוד שאלות נוספות מתחומי ההיסטוריה וההגות.