בספר זה מכונסים לראשונה שיריו של הרב הוונציאני יהושע יוסף לוי.
בסוף המאה הי"ז ובראשית המאה הי"ח חיבר לוי ארבע קינות גדולות על מותם של אישים בני דורו, יצירות החורגות במידה ניכרת ממוסכמות סוגת הקינה והקשורות זו לזו קשר צורני, סגנוני ואידיאי – עד שניתן לקוראן כפואמה רציפה אחת. שירתו של לוי היא רבת דמיון וחדורת רגש עז, ובד בבד שכלתנית ומתפלספת. בכל קינותיו עובר כחוט השני רעיון ה-vanitas, הבלות חיי האדם, מוטיב מרכזי בתרבות האירופית של המאה הי"ז, אך צדן ההגותי אינו מצטמצם ברעיון זה בלבד. יצירות אלו הן גם טקסטים אידיאולוגיים ופולמוסיים, שתכליתם להדוף את מתקפת הרציונליזם המטריאליסטי והמדעי בן-התקופה, והם מעלות שאלות תיאולוגיות ופילוסופיות נוקבות.
קינות הגותיות יוצאות דופן אלו נמנות עם מיטב היצירה העברית שנכתבה באיטליה בשלהי תקופת הבארוק, וראויות הן להתייחסות מחודשת שתעריך נכונה את איכויותיהן הספרותיות הייחודיות ואת חשיבותן ההיסטורית-תרבותית