הסיפורת המזרחית צמחה במקביל לניסיונות של סופרים אשכנזים כמו אהרן אפלפלד, דן צלקה, יואל הופמן ורבים אחרים  להציע חלופות לסיפורת ההגמונית, והיא התעצמה בד בבד עם השינויים שחלו בספרות ההגמונית עצמה, שלמדה להכיל את החלופות האלה. האתניזציה של הסיפורת הישראלית הביאה לפריחתה של כתיבה – מזרחית ואשכנזית יחד – שערערה על הנרטיבים שהיו מקובלים עד שנות השמונים של המאה העשרים. בהקשר זה מתאר הספר את יצירתם של אלברט סויסה, דורית רביניאן, סמי ברדוגו, דודו בוסי, רונית מטלון ורבים אחרים אשר תרמו לעיצובה של תודעה אתנית-גלותית בסיפורת העברית. כל אלה מצביעים על עומק התמורה שהתחוללה במרחב הספרותי בעשורים האחרונים ועל התרומה רבת-המשמעות של סופרות וסופרים מזרחים לתמורה זו.
ספרו של יוחאי אופנהיימר עוסק בשאלות כמו האם ניתן לאפיין את עמדתם הלשונית של סופרים מזרחים, מהו הזיכרון המזרחי וכיצד מעצבת הסיפורת את תפיסת המרחב של מי שבאים מהשוליים של מדינת ישראל, האם היחסים הבין-דוריים שמתארת הסיפורת הם יחסים של עימות אדיפאלי, ומהי תפיסתם של סופרים וסופרות ביחס לגוף המזרחי. כיצד מתורגמת הזהות היהודית-ערבית להקשרים תרבותיים (למשל ביחס למוזיקה הערבית) ולהקשרים פוליטיים (למשל בשאלת היחס לייצוגם של ערבים)? מה מקומה של השואה בתודעה המזרחית ומה ההבדל בין דור הסופרים המזרחים הראשון לבין הדור השני והשלישי. שאלות אלה מצטרפות לניסיון לתאר את הסיפורת המזרחית  כתורמת תרומה מכרעת לשינוי פניה של ההגמוניה הספרותית בישראל.