תור הזהב של יהדות ספרד נודע כנקודת שיא מבחינת היצירתיות הפואטית והתיאולוגית. במהלך מאה שנה נכתבו אלפי שירים חדשים בעברית וספריית היסוד של הגות יהודית פילוסופית קמה והיתה. בפרויקט זה נטלו חלק דמויות כגון: שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי והרמב"ם. ובלבו ניצבה דמותו הייחודית של המשורר ההוגה המביא לידי ביטוי הן את ההבנה העצמית התיאולוגית והדתית והן את הביטוי העצמי האומנותי של חולין.
עם זאת, העיון המחקרי בתרבות ייחודית זו אופיין עד כה בהפרדה חדה וחמורה בין הפואטי והפילוסופי. הספר הנוכחי טוען כי הנטיות המחקריות האלה מושרשות בסופו של דבר בדעה קדומה רומנטית המעמידה את הרגש אל מול האינטלקט, ואת האומנות כנגד המדע. אך הנגדה זו זרה לחלוטין לרגישות הימי- ביניימית. נקודת המוצא של הספר הנוכחי היא ביקורת ההנחות הרומנטיות הקוטביות האלו ומשם הוא מתקדם לבדיקת פילוסופיית הלשון שבתשתית יצירתם של גבירול, הלוי והרמב"ם וטוען כי ההבעה התיאולוגית מובנת על ידם כצורה של פואטיקה. הספר מביא את המפנה הלשוני לקלאסיקה הימי-ביניימית ומאפשר הבנה מחודשת של קשרי הגומלין שבין הפילוסופי, המיסטי והפואטי בתרבות היהודית הספרדית.