"בדרך למלחמה על חיי האימפריה הגוססת שלהם, רומסים התורכים את כל העשייה הציונית." אמר נפתלי לחנה, עם חזרתו מאחת השיחות המדכאות שניהל בלי הרף עם הפליטים שהמשיכו לזרום. "יש משהו בידינו לעשות? זה גורלו של הפליט. הוא לא שולט בו. אנחנו פליטים ועלינו להשלים עם כך." "אין דבר כזה, חנה. אדם צריך לקחת את גורלו בידיו כל עוד נשמתו בו. אי אפשר להשלים עם הידיעות המגיעות מארץ ישראל."
האומץ לא להשלים עם המציאות, עלייתם ארצה בימי העלייה הראשונה, מלחמתם העיקשת בקדחת, עמידתם האיתנה מול עריצות פקידי הברון, מעברם לירושלים והירתמם לבניינה, מוכנותם לשלם מחיר כבד על חינוכה של בתם, העמדת עצמם בסכנה בכל עת שנדרשו לכך – אפיינו את זוג הרופאים, חנה ונפתלי ווייץ, אנשי כבוד, זקופי קומה, שאינם חוששים למעמדם, והצדק והאמת הם נר לרגליהם.
שלהי האימפריה  העות'מאנית בישרו למרחיקי הראות את תקומתו של עם ישראל. זהו סיפורם של אנשים מרחיקי ראות.