הגירת היהודים באמצע המאה ה־20 מארצות האסלאם הייתה תופעה היסטורית חסרת תקדים. הגירה זו שינתה לבלי הכר את פניהן של הקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. ההגירה התרחשה בגלים נפרדים בפרק זמן קצר, מתום מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות השבעים של המאה ה־20.
הקהילות היהודיות נבדלו זו מזו בתרבותן ובמרחב הפוליטי־חברתי שבו פעלו. תהליך סיום הנוכחות היהודית בהן היה אף הוא שונה מארץ לארץ. היו ארצות שבהן הסתיימה הנוכחות היהודית באופן מלא וארצות שבהן הנוכחות הצטמצמה מאוד, והקהילה היהודית נותרה קטנה ולא משמעותית מבחינת יכולת ההשפעה שלה. הנושא שב ועלה לסדר היום הציבורי בעקבות חוק “יום לציון היציאה והגירוש של יהודים – יוצאי ארצות ערב ואיראן”, שנחקק במרץ 2014. החוק עורר מגוון תגובות מכיוונים שונים.
בנובמבר 2014 יצא לאור עת־מול 237 לציון החוק, והגיליון החדש יוצא עתה בעקבות סדנת חוקרים של מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח שהתקיימה במרץ 2024 ועסקה בחידושי המחקר בנושא. מאמר המבוא של חיים סעדון מניח את התשתית המושגית לדיון בנושא. המאמרים מציגים שאלות רחבות כגון: מה בין הגירה לעלייה ומה היו גורמי ההגירה מארצות האסלאם? איזה תפקיד מילאה הציונות בהגירת היהודים? מה היו התגובות של החברה המוסלמית להגירת היהודים? מה בין הגירות היהודים לבין הגירות של קבוצות אתניות אחרות ושובן ל”מולדת” שממנה היגרו אבותיהם? ומה הקשר בין תהליכי מודרניזציה לבין כיווני ההגירה של היהודים?