גיליון 184 של קתדרה פותח במאמר מאת עמיחי שוורץ, המציג את מפת ארץ־ישראל שצורפה לספרו של אשתורי הפרחי ‘כפתור ופרח,’ שנחתם בשנת .1322 המחבר סוקר את המפה על שתי גרסאותיה, המכונות מפת מילאנו ומפת באסולה, ומאפיין את דרכו של יוצר המפה אל מול מקורות שקדמו לה. הוא בוחן את המפה בהשוואה למפת רש”י הידועה, ואף עומד על השפעות של רב סעדיה גאון ושל מפות המערב הנוצרי הניכרות בה.
המפה שצורפה לספר ‘כפתור ופרח’ נועדה להמחיש את גבולות ארץ־ישראל כפי שתוארו בבמדבר לד. מפת רש”י שימשה לה נקודת פתיחה ומקור השראה, אך הייתה רק שלד ראשוני. מפת ‘כפתור ופרח’ — שלא כמפת רש”י — לא התבססה על פסוקי המקרא כמקור בלעדי, אלא נעשה בה ניסיון ראשון מסוגו לפרש את גבולות התורה על פי מקומות בני זמנו של המחבר, והיא משקפת את המציאות במרחב בתקופת השלטון הממלוכי. למרות אופייה הסכמטי של המפה אצור בה חומר ריאלי רב ועשיר, המלמד על היכרות של הארץ וגבולותיה.
נוסף על כך ניכרת במפת ‘כפתור ופרח’ השפעה של תרבות קרטוגרפית בת זמנה, כלומר של מפות נוצריות מימי הביניים, ואולי ניתן לראות בה מקבילה יהודית למפות הנוצריות של ארץ הקודש ששורטטו בעקבות ספרים. בעל מפת ‘כפתור ופרח’ יישם במפה ששרטט את הידע שנצבר ב’כפתור ופרח’ לאור התפתחות הקרטוגרפיה של ארץ הקודש.
המאמר השני, מאת גיל גורדון, עוסק בתולדות בית החרושת לרעפים של שנלר בירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית, ומטרתו היא לברר כיצד הצליח המיסיון הגרמני להתגבר על הקשיים ולהקים בית חרושת מודרני ויחיד מסוגו בלוונט. המחבר סוקר את נסיבות הקמת המיזם; משחזר את שלבי התפתחותו; מציג את מקורות ההשראה של הארגון והגיבוי שקיבל בגרמניה ואת השפעת המפעל בשוק על רקע כישלונם של מיזמים קולוניאליים אחרים בארץ. במבט רחב יותר המאמר בוחן את אופן כניסתה של קדמה טכנולוגית גרמנית לארץ הקודש והתבססותה בארץ בשלהי התקופה העות’מאנית. המחבר מתאר כיצד הפך ‘בית היתומים הסורי’ בתוך חמש עשרה שנה קדרייה אומנותית קטנה לבית חרושת חדיש. הצלחתו נבעה מצירוף של שלושה גורמים: ארץ־ ישראלי, גרמני ומיסיונרי פנימי. הגורם שדחף את המיסיון לפעולה היה ההתעוררות הכלכלית בארץ והתפתחות הבנייה בירושלים. מכל ארגוני המיסיון שפעלו כאן היה הארגון של שנלר היחיד שזיהה ביקושים, הגיב עליהם ויזם מפעל תעשייתי קפיטליסטי לצרכיו. סייעה בידו התפתחות התשתית הארצית — הופעת רכבת הקיטור, דואר, קו ספנות ובנק גרמניים ובצידם שגרירות גרמניה הנמרצת. המיזם של שנלר שיקף את עוצמתה המדעית והתעשייתית יוצאת הדופן של גרמניה. תפוקת תעשיותיה גאתה, ובגאווה לאומית גלויה היא תרה אחר שווקים בחו”ל. מציאות זו אפשרה לשנלרים לגייס את מיטב הידע, הציוד והסיוע הטכני ממפעלים גרמניים מהשורה הראשונה, כולל הנחה כספית בהיות המיזם שלהם מפעל סעד דתי מעבר לים. מאלפת ביותר עובדת קיומה של רשת מידע בין־מיסיונרית שאפשרה ללמוד מארגון שווייצרי־גרמני ותיק בהודו כיצד להתאים תעשייה כבדה לאילוצים פיזיים ואקלימיים של ארץ זרה.
במאמר השלישי, מאת יעל שליש, המחברת מתחקה אחר ההתמודדות עם מחלת השחפת ביישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט. במאמר מתוארים המחלה וממדיה ונסקרת פעילותם של הגורמים המטפלים: השלטון הבריטי, בתי החולים, קופות החולים, ‘הדסה,’ רופאי המשפחה והארגון שנוסד לשם טיפול במחלה, ה’ליגה למלחמה בשחפת.’ הליגה עסקה באיתור חולי השחפת, בטיפול רפואי בהם ובהדרכה לקידום הבריאות. כמו כן הקימה מוסדות לטיפול בחולים ויצרה מודעות ציבורית למחלה ולטיפול בה. שיעורי התחלואה בשחפת והתמותה ממנה גדלו בעקבות העליות לארץ. תנאי המחיה הירודים והצפיפות ששררו בריכוזי העולים הביאו להתפרצות המחלה, והנהגת היישוב חששה שהיא תתפתח למגפה המונית. התפשטות מגפות ללא שליטה איימה על החזון הציוני להקים מדינה שאוכלוסייתה החסונה תבנה את הארץ. כל אלו הובילו לדריכות ולהיערכות של הממסד הרפואי להתמודדות עם השחפת הרבה יותר מאשר עם מחלות אחרות.
אחד האמצעים החשובים ששימשו את הארגונים שפעלו למיגור השחפת היה העיתונות הכתובה. הפרסומים בעיתונות הגבירו את המודעות למחלה, וכותביהם עודדו את הציבור על סמך מידע רפואי לפעול לצמצום התחלואה בשחפת על ידי נקיטת אמצעי מנע, כמו שמירה על ההיגיינה וביצוע בדיקות. כמו כן התבקש הציבור לסייע למאבק בשחפת על ידי תרומה כספית לארגונים העוסקים במניעת המחלה ובטיפול בחולים בה. לעיסוק התקשורתי הנרחב בשחפת ולמעורבות הציבורית הרבה שעורר לא היה אח ורע, וגם מבחינה זו נבדלה השחפת באותה תקופה מכל מחלה אחרת.
במרכז הדיון במאמר הרביעי, מאת אורין שחר ואלונה ִנצן־שיפטן, עומד כפר העבודה פאר עם, שהוקם בשטחו של הכפר הערבי ִפרִעם, ושלאחר שנים אחדות פינה את מקומו לעיר החדשה חצור. היוזמה להקמת כפרי עבודה כשלב מעבר להתיישבות קבע נולדה במהלך .1949 בתום שנת לחימה וכיבוש גדלה מכסת הקרקע להתיישבות בישראל אך הורגש מחסור בידיים עובדות, ולכן החלה הכוונת מהגרים להתיישבות חקלאית בְספר וביישובים ערביים מרּוקנים. כך הומרה ההתיישבות ההתנדבותית והאידיאולוגית בהתיישבות כפויה בעיקרה ולא מיומנת, ללא מדיניות ברורה ומחקר מקדים.
הכפרים הנטושים היו מקור השראה — הם סימלו עתיקּות, ילידיות ושורשיות, וסיפקו דימוי זמין של הארץ התנ”כית. המוסדות המיישבים שאפו לשמר על ידי עובדי אדמה יהודים את דפוסי החיים המקומיים והחקלאות ההררית הערבית המסורתית. כך נוצר בכפרי העבודה דגם כלכלי שנשא לכאורה ערכי קיימות המאפיינים את מחשבת השימור כיום. אולם ניסיון זה משקף בעיקר אוריינטליזם פנים־יהודי — המוסדות רצו לשלב את המתיישבים במעשה ההתיישבות ובו בזמן לייצר עבורם תפקיד אותנטי התואם לכאורה את מאפייניהם, וכך הונצחו יחסי הכוחות הקולוניאליסטיים.
הרס פאר עם בקיץ 1966 היה הרס כפול, שהעלים את עקבותיהם של הכפר הפלסטיני ושל כפר העבודה. המעבר מהדגם הכפרי של פאר עם לדגם הזעיר עירוני של חצור סימל את הניתוק מסממניו של המרחב הפלסטיני ובו בזמן את השינוי שחל בעמדה הציונית מהתיישבות חלוצית וחקלאית למרחב המכיל יישובים עירוניים. המעבר מדגם התיישבות חקלאית, שקודם על ידי המוסדות המיישבים, לדגם התיישבות עירונית, שקודם על ידי המדינה, שיקף את מאזן הכוחות המשתנה בישראל ואת התמורות שחלו במוקדי השלטון וקבלת ההחלטות הלאומיות וביצוען.
את פרק המאמרים בחוברת חותם מאמר מאת שמואל בהט על שני מוסדות תרבות שגורמים שונים ביקשו להקים על גבעה אחת במזרחה של ירושלים המערבית: תיאטרון ‘החאן,’ שנפתח בשנת ,1967 בהובלתו של טדי קולק, ו’בית התנ”ך העולמי,’ שביקשה להקים ‘החברה לחקר המקרא בישראל’ ובראשה דוד בן־גוריון. המחבר מתאר את היוזמות להקמת שני המוסדות ואת הצלחתה של האחת וכישלונה של האחרת, ומראה כי הפעילות להקמת שני המוסדות והתחרות ביניהם ביטאו תפיסות עולם שונות באשר למהותה של ירושלים.
קולק ביקש לעצב את מזרח ירושלים המערבית, הסמוך לעיר העתיקה, כרובע תיירות ותרבות, המייל התרבותי, לאור שאיפתו להקנות לעיר דגשים מודרניים ואוניוורסליים. מנגד ‘בית התנ”ך’ נועד להעניק לירושלים משמעות כבירתה של מדינת הלאום היהודי, שהתנ”ך שימש בה כסמל וכנרטיב היסטורי מאגד. היוזמה ביטאה את הלאמתם של סמלים דתיים והיסטוריים של האומה היהודית העתיקה — המקדש, התנ”ך וירושלים — לשם בינוי האומה בארצה. נראה ש’בית התנ”ך’ לא הוקם בסופו של דבר לא רק מסיבות טכניות, אלא מפני שרק מעטים בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות תמכו ביוזמה זו ועל רקע ירידת מעמדן של ‘האליטות הישנות,’ ירידת קרנו של האתוס הלאומי וירידת מעמדם של סמלים בכלל ושל התנ”ך בפרט.
המאבק על ייעודה של גבעת התנ”ך ועל צביונה שיקף מתחים בין תפיסות עולם שונות שהתפתחו בציונות מראשיתה, ושליוו את הלאומיות היהודית המודרנית לדורותיה ובמובנים מסוימים מלווים את החברה הציונית עד היום.
במדור ‘עם הספר’ סקירות על שלושה ספרים העוסקים בנושאים מתחום תולדות ארץ־ישראל ויישובה: רועי צאן ונוודים בארץ־ישראל בתקופה הרומית־ביזנטית; יהודי עכו בתקופת המנדט; הנגב הדרומי בעשור השני למדינת ישראל.