המאמר השני, מאת זהבית שנקולבסקי, מוקדש לעיתון ‘העבריה’, עיתון בית הספר ‘שפיצר’ לבנות בירושלים, שיצא לאור בשנים 1945–1955. המחברת סוקרת את פעילותו של העיתון כבמה להמשגת עולמה החינוכי של חנה שפיצר, מנהלת בית הספר, ומתוך כך מדגימה את תרומתם של עיתוני בתי הספר לחקר תולדות החינוך.
שפיצר ראתה בעיתון כלי להפצת רעיונות חינוכיים בקרב ההורים, לשמירה על קשר עם בוגרות בית הספר ולעיצוב דמותן של תלמידותיה. ‘העבריה’ חושף מידע חדש רב על בית הספר ועל דרכי הניהול של שפיצר את המוסד, ומאפשר הבנה מעמיקה של השיקולים שעמדו ביסוד החלטות שנוסחו בפרוטוקולי אספות המורות. במאמר מוצג המידע העולה מן העיתון בשלושה עניינים מרכזיים: הזהות המוסדית, ההשקפה ודרכי העבודה הפדגוגיות ופרקטיקות ניהול בית הספר בחיי היום-יום.
באמצעות העיתון נחשפים היבטים שונים בהשקפת עולמה של שפיצר. היא שאפה לעצב עולם דתי שנשים ימלאו בו תפקיד פעיל ושוויוני ככל האפשר גם בחיי הדת, מבלי לפרוץ את גבולות ההלכה האורתודוקסית, ודגלה בתפיסת עולם חלוצית חדשנית, בדגש על ההיבט המגדרי. במישור הלאומי משקפים גיליונות העיתון את ייחודיות עמדתה של שפיצר בשאלת מקומה של הבת בחזון התחייה. היא הציבה לתלמידותיה דגם אקטיוויסטי ושוויוני ועודדה מעורבות והשתלבות של נשים במפעל התחייה העברית על כל צדדיו, כולל החלוציים והביטחוניים. לצד ההיבטים האידיאולוגיים משתקפים מן העיתון גם מאפייני ניהול בית הספר, כגון רעיונות חינוכיים-פדגוגיים עצמאיים, שאיפה לשיתוף המורות, התלמידות וההורים בניהול המוסד והקפדה על סדר ומשמעת.
המאמר השלישי, מאת רפאל גרינברג ושמחה גואטה-בוקובזה, בוחן את יחסי הגומלין שבין תל חצור לעיירה חצור תוך התמקדות בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בתל בשנים 1955–1958. המחברים מציגים חפירות אלו כהתרחשות חברתית שהתקיימו בה במקביל שותפות והדרה. על אף הכינון ההדדי של העיירה והתל תוצאותיו לא היו סימטריות: חפירות חצור זכו למעמד מופתי כמקום שחונך בו דור של חוקרים אקדמיים ובעלי תפקידים בממסד הארכיאולוגי, ואילו העיירה נותרה מובלעת אתנית מוחלשת, שלא קנתה לה הון חברתי או תרבותי בזכות השתתפותה במפעל.
חפירות תל חצור זימנו למקום אחד שתי קבוצות מובחנות בחברה הישראלית, אשר נעו במסלולים נבדלים: עבור החופרים, בני העילית החברתית והכלכלית בראשית ימי המדינה, הייתה החפירה נקודת זינוק מקצועית וחברתית, ואילו העולים-הפועלים, אשר נתלשו מסביבתם העירונית או הכפרית בארץ מולדתם, הובאו ללא הכנה מראש אל פריפריה גיאוגרפית וכלכלית, והפכו באחת לעובדי כפיים התלויים לקיומם באחרים, והחפירה הייתה עבורם תחנה במסע שתוחלתו אינה ברורה.
המחברים מצביעים על מקור השראה לחפירה רחבת ההיקף בחצור: דפוס שיצרו ארכיאולוגים מערביים בשלהי המאה התשע עשרה, ושבו האתר הארכיאולוגי והתושבים שבסביבתו אינם אלא משאב, ונהנים ממנו בעיקר מי שיודעים כיצד לנצלו. אולם שלא כבדגם קולוניאליסטי זה, בחצור היו עיקר הידע והקשרים מרוכזים בידי החופרים העירוניים-הוותיקים, בעוד הפועלים העולים החדשים לא יכלו להציע כמעט דבר מלבד את עצמם. עמדת חולשה כפולה זו חיזקה את חוסר הסימטרייה בין קבוצת החוקרים לקבוצת הפועלים. עם זאת תושבי חצור לא נותרו סבילים אלא עיצבו לעצמם נרטיב חלופי, נוף היסטורי וסמלים משלהם. הם בחרו במסלול חלופי בעיצוב הנוף הלאומי: אתוס של קברי צדיקים במקום המיתוס של כיבוש הארץ וביצורה.
במוקד המאמר הרביעי, מאת חגי צורף, עומדת שאלת ההפתעה במלחמת יום הכיפורים. על פי תפיסה מקובלת הופתעה הנהגת ישראל מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, ועל כן לא היה הצבא מוכן למתקפה בצוהרי אותו היום. המחבר מברר אם המתקפה המתואמת של מצרים וסוריה בעיצומו של יום הכיפורים אכן הפתיעה את הנהגת ישראל – ובעיקר את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת שר הביטחון משה דיין – ואם משום כך לא הורו לצה”ל להיערך לקראתה בצורה מספקת. ההתמקדות בצמרת המדינית מטרתה להציג את הדברים מזוויות חדשות ומוכרות פחות. המחבר בודק את המידע וההערכות שהוצגו למאיר ולדיין בחודשים שקדמו למלחמה, את תגובותיהם על מידע זה ואת ההשפעה של כל אלו על התנהלותם בימים הקריטיים של ראשית אוקטובר 1973.
המחבר קובע כי הנהגת ישראל לא הופתעה ברמה האסטרטגית; בשנים ובחודשים שקדמו למלחמה היא הניחה שיש סבירות גבוהה למלחמה ביום מן הימים. הדיונים שנערכו בימים שקדמו למלחמה מלמדים שהיא לא הייתה הפתעה גם ברמה הטקטית. לטענת המחבר בימים שלפני ה-6 באוקטובר העריכה הנהגת ישראל שגוברת הסבירות לפרוץ מלחמה, ולכן לא הופתעה הפתעה מוחלטת כשהתקבלה הידיעה שהמלחמה עומדת לפרוץ בטווח הזמן המיידי. אך היא סברה, על סמך הערכות שסיפקו לה גורמי הביטחון, שצה”ל נערך בסדר כוחות ובמערך שיוכלו לבלום את ההתקפה בשלב הראשון שלה. מאיר ודיין היו הספקנים ביותר באשר להערכות המודיעין שהסיכוי לפרוץ מלחמה קלוש. אולם לנוכח הביטחון הרב של בכירי אמ”ן והצבא הם נמנעו מנקיטת צעדי הכנה כגון גיוס מילואים, שהיו עלולים להיתפס כהסלמה מצד ישראל. המילים ‘אנחנו לא הופתענו’, שאמרה מאיר כמה שעות לאחר שפרצה המלחמה, שיקפו היטב את תחושותיה ואת תחושות שותפיה להנהגה המדינית הבכירה משנודע להם כי פרצה מלחמה.
המאמר החמישי, מאת עודד רון ונעמי לבנקרון, דן באזרחי ישראל הערבים במלחמת יום הכיפורים ובוחן באופן ביקורתי את הנחת היסוד שרווחה באותה ימים שציבור זה עלול להתקומם. החשש מפני התקוממות כזאת עלה כבר מימיה הראשונים של המדינה, והחמיר סביב קרבות ומערכות. אולם דווקא עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים – כשנשקף למדינת ישראל איום קיומי ולכאורה הייתה למיעוט הערבי שעת כושר לממש את האיום שנתפס כגלום בו בתור גיס חמישי – התברר כי לא רק שהציבור הערבי נמנע מכך אלא שהוא הצטרף בהיקף נרחב למאמץ המלחמתי.
מחקר זה נועד לשפר את הבנת יחסי היהודים והערבים במדינת ישראל לפני המלחמה ולאחריה. מטרות המאמר הן מיפוי מגוון פעולות ההתנדבות בחברה הערבית וממדיהן בימי המלחמה מנקודת המבט של הממסד והתקשורת היהודית וניסיון להעריך את הגורמים להתנהלות זו. חרף ממדיה המרשימים של התופעה, היא לא זכתה עד כה לעיון מחקרי מעמיק. על כן מחברי המאמר מבקשים לבחון את פעולות החברה הערבית בזמן המלחמה ולנתחן באמצעות תיאוריה של רגשות ובפרט רגש הפחד.
תרומת החברה הערבית למדינה בימי מלחמת יום הכיפורים הקיפה חלקים נרחבים של חברה זו, ובאה לידי ביטוי הן בהתנדבות עממית וספונטנית והן בפעולות של מנהיגי הציבור הערבי. לדברי המחברים החברה הערבית ככלל תמכה במאמץ המלחמתי ונמנעה מפעילות חבלנית עוינת. הם סבורים כי הפחד מפני כוחו של הממסד הישראלי ומהשבת הממשל הצבאי היה הרגש המרכזי שהניע את אזרחי המדינה הערבים לפעול כפי שפעלו, אך גם לתחושת האחווה שלהם עם האזרחים היהודים במדינה היה משקל נכבד.
את פרק המאמרים בחוברת חותם מאמר מאת עפרה כהן-פריד על ספרות הזיכרון הפרטית שכתבו אבות ואימהות ששכלו בן במלחמת יום כיפור. טקסטים אלה, שנכתבו בצד הטקסטים הממלכתיים, מציבים עצמם על קו התפר שבין הזירה הפרטית לזירה הציבורית-הלאומית, ומעמדם כעדות מאפשר לחשוף היבטים – לעיתים סמויים מן העין – של משמעות השכול במלחמה עבור היחיד והחברה כאחד. לאור ההבנה שביטויים לטראומה של היחיד רלוונטיים גם בהקשרים חברתיים והיסטוריים-פוליטיים, המחברת תרה בספרים אלה אחר ביטויים לחוויית השכול של הורים שבנם נהרג במלחמה שנצרבה בתודעה הישראלית כטראומה לאומית, בשל הפתעתה, מחיר הדמים שגבתה ואובדן האמון שגררה.
כתיבתם של ההורים השכולים חושפת את מערכת היחסים בין האתוס הלאומי לבין החוויה הפרטית. עיון בדבריהם מאפשר להבין את היחסים המורכבים והטעונים ששררו בינם לבין המדינה והצבא בעקבות מלחמת יום כיפור ולעמוד על השפעות מלחמה זו הן על אתוס המוות בקרב הן על אתוס משפחת השכול. נושא זה נבחן במאמר מתוך עיון בשלושה מוטיבים השזורים בכתיבת ההורים: שלשלת המגן הבין-דורית, מיתוס העקדה וזיכרון השואה. חשיפת משמעויות השכול והאובדן עבור דור ההורים השכולים כפי שהן משתקפות מספרי הזיכרון שכתבו, נועדה להרחיב ולהעמיק את הידע וההבנה באשר למעמדה ולמשמעותה של מלחמת יום כיפור. המחברת מבקשת להוסיף למחקר על מלחמה זו סיפר שלרוב נשמט מהזיכרון הלאומי, ולהציג את תרומתו של העיון בספרי זיכרון פרטיים להבנת השבר שחוללה מלחמת יום כיפור וחותמה על החברה הישראלית.
במדור ‘עם הספר’ סקירות על שלושה ספרים העוסקים בנושאים מתחום תולדות ארץ-ישראל ויישובה: קברי קודש מוסלמיים בארץ-ישראל; הצבא הבריטי בארץ-ישראל בחודשי המנדט האחרונים; סיפורו של לוחם האצ”ל אלחנן וילוז’ני.

בתפילה לבשורות טובות במהרה,
יעל דינוביץ, מרכזת המערכת, ומערכת קתדרה