קינת נשים היא אומנות מיוחדת במינה שמטרתה ביכוי קהל אנשים בזמן קבורת המת ובתקופת האבל. המקוננות היהודיות תימניות ידועות בקהילתן בהיותן נשים ה"נותנות את כל האהבה שיש להן". בעתות משבר קינתן מגשרת בין החיים למוות, מעוררת את רגשות ההזדהות של הקהל עם המת ויקיריו, ומביאה את הקהל להתבונן בעצמו. אהבתן, חמלתן האימהית ואמונתן באל משוקעות בביצוע אסתטי, הכולל מטאפרות מחיי הטבע, מילים טובות אך נוקבות, קול יפה ומחריד, ותנועות גוף אציליות. ביצוען הוא תצורה מורכבת של נשיות המפלסת נתיב של ריפוי ונוחם אל הלבבות ומחזקת את פיגומיה של אחדות חברתית. זהו סיפור אתנוגרפי המתאר תופעה תרבותית שהתקיימה במשך מאות בשנים בארץ תימן והשתמרה עד לעשור האחרון בישראל. על רקע מפגש בין-תרבותי בין מסורת למודרנה, בין מזרח למערב, האתנוגרפיה פורטת את מאפייניה התרבותיים והפסיכו-חברתיים של הקינה היהודית-תימנית, עוסקת בדלדול שפקד אותה עם דעיכתה המאוחרת ותוהה על היעדר פרקטיקה זו של ניהול מוות לנוכח השכול בחברה הישראלית.