שאלת תוואי הגבול בין פחווֹת יהוד ושמרין בתקופה הפרסית נדונה בעבר בעיקר על סמך פרשנות לרשימות הגיאוגרפיות שבספרי עזרא ונחמיה ותפוצת טביעות החותם ‘יהוד’ על ידיות קנקנים. היו ששרטטו את תוואי הגבול לאורך קו יריחו – בית אל – חדיד, והיו שסימנו את תל אלנצבה כנקודה הצפונית ביותר בפחוות יהוד. לאחרונה טען ישראל פינקלשטיין כי פחוות יהוד הייתה מצומצמת, וכי גבולה הצפוני היה סמוך לירושלים.
במאמר זה המחבר בוחן את התהליכים המדיניים של השלטון האימפריאלי באזורי צפון יהודה ודרום השומרון במבט על המֶשך הארוך. בחינה זו מראה כי היה פער כרונולוגי של כמאה שנה לפחות בין ירידת המִנהל האשורי לעליית המנהל הפרסי באזור. נוסף על כך התהליכים היישוביים משלהי תקופת הברזל ועד התקופה הפרסית מלמדים על התפתחות פחוות יהוד לצפון-מערב ופחוות שמרין לדרום רק בשלבים מאוחרים בתקופה הפרסית ועל השארת אזור ריק ביניהן.

מגילת ‘יחוס האבות’ היא רשימה של קברי צדיקים, רובם בארץ-ישראל, והיא מעין מדריך מאויר לעולה לרגל היהודי. המהדורה הידועה של החיבור נכתבה בשנת 1537 והועתקה בצפת בידי אורי בן שמעון מביאלה בשנת 1564. חיבור כמעט זהה למגילת ‘יחוס האבות’ הוא איגרת ‘יחוס הצדיקים והחסידים’, המתוארכת לשנת 1489, ולכל הפחות היה להם מקור משותף. על בסיס מהדורתו של אורי בן שמעון יצר ההבראיסט יוהן היינריך הוטינגר מהדורה לטינית-עברית שכותרתה ‘קברים יהודיים’ (Cippi Hebraici), ושראתה אור בהיידלברג בשנת 1659 ושוב בשנת 1662.
מחברי המאמר בוחנים את התפתחותו וגלגוליו של הטקסט, וכיצד תיארו את המקומות הקדושים בארץ-ישראל ודנו בהם בהקשרים דתיים, תרבותיים וגיאו-פוליטיים שונים: יהודי בשלהי התקופה הממלוכית בארץ-ישראל, יהודי בראשית התקופה העות’מאנית והבראיסט קלוויניסטי בן המאה השבע עשרה. בתוך כך הם עומדים על דרכי מעברי הידע בין יהודים לנוצרים בעת החדשה המוקדמת ועל הממד הפולמוסי הסמוי והגלוי שבמהדורות השונות של הטקסט.

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ’ (אז”ר, 1854–1945), איש העלייה השנייה ומזקני סופרי ארץ-ישראל בתקופת היישוב, היה דמות מוערכת וחשובה בקרב בני דורו בארץ. יצירתו הקיפה מגוון תחומים רחב: ספרות, היסטוריה, חינוך וחברה, ונוסף על כתיבת סיפורת עסק במחקר ובפרשנות. במאמר זה המחבר מבקש לאפיין את מנהיגותו, מחשבתו והגותו הפוליטית והדתית באמצעות השוואה ל’זקן’ אחר בן העלייה השנייה, שהיה אף הוא בחייו דמות מוערכת ייחודית ומורה דרך רוחני בקרב החלוצים הצעירים ותנועות הפועלים – אהרן דוד גורדון (1856–1922).
המחבר סוקר את מסכת ההתכתבויות בין השניים, בוחן את הביוגרפיות שלהם ואת עולמם הדתי וההגותי, ומברר כיצד התמודדו עם אתגרי השעה, ומה הייתה השפעתם הציבורית על מפלגות הפועלים. מתוך כך מצטייר מפגש מורכב בין שני ההוגים ומתחדדות הגותם ותפיסותיהם השונות.

‘חבר פעילי המחנה התורתי’, שאנשיו כונו ה’פעילים’, החל לפעול במרס 1950, בד בבד עם פעילותה של ועדת פרומקין, שהוקמה כדי לבדוק את החינוך במחנות העולים. הארגון, שיסדו צעירים דתיים וחרדים, ביקש למחות על אורח החיים שנכפה על העולים החדשים במחנות העולים. ה’פעילים’ חדרו למחנות והובילו רישום של תלמידים במעברות וביישובי העולים למוסדות חינוך דתיים, תוך שיתוף פעולה בין קבוצות יריבות. כך תרמו לאיחוד החברה החרדית המפולגת ולצמיחתן של מסגרות חינוך דתיות וחרדיות.
חברי התנועה הציונית הדתית ‘בני עקיבא’ היו ממובילי המחאה של ה’פעילים’ בשנות החמישים, אך בראשית שנות השישים נותרה הפעילות בגוון חרדי בלבד. בין ה’פעילים’ היו צעירים שהתקשו בלימודים, והפעילות במסגרת הארגון הותירה אותם בתוך המחנה. בזכות דרכי הפעולה הלא שגרתיות שנקטו הם היו לחלופה חרדית לדמותו של הצבר הלוחם, וזקפו את קומתה של החברה החרדית.
בתחום הפוליטי תרמו ה’פעילים’ לעליית קרנה של ‘אגודת ישראל’, והצעירים המזרחים שהשתלבו במסגרת זו תרמו לימים להקמתה של ש”ס. כלומר ה’פעילים’ השפיעו על מבנה החברה הישראלית לטווח קצר ואף לטווח ארוך.

שנים אחדות לאחר ייסודם של הקיבוצים הראשונים בעמק יזרעאל בידי חלוצים צעירים, הצטרפו אליהם הוריהם המבוגרים. במאמר זה נבחנת הצטרפותם של ההורים לקיבוצים במסגרת התיאורטית של גישת מסלול החיים, המדגישה את הסנכרון של התנהגות אינדיווידואלית עם ההתנהגות הקולקטיבית של התא המשפחתי. בואם של ההורים לקיבוצים חייב את הבנים והבנות לעסוק בזקנה ובסוגיות הכרוכות בה: מגורי הזקנים, עבודתם ושיתופם בחיים החברתיים. העיסוק בזקנים לא הוגבל לדיונים פרטניים על זקן זה או אחר, אלא היה נושא מרכזי באספות המשק. נוכחותם של ההורים בקיבוץ עוררה בקרב החברים את המודעות לזמן החולף – להזדקנות הצפויה לכל אדם, וליחס החברה אליו בזקנתו.
הגירה בגיל זקנה קוטעת את מסלול הזקנה הצפוי, ולמהגרים זקנים קשה להתיישב מחדש ולהשאיר מאחוריהם את סביבתם התומכת: בני משפחה, קהילה וחיים מוכרים. קליטתם של ההורים המבוגרים לא הייתה קלה, ומראשית בואם לקיבוצים היה מעמדם שונה. הם לא היו חברי קיבוץ, לא הורשו להשתתף באספות המשק, וימי העבודה שלהם לא נספרו בהנהלת החשבונות. העלבון צרב, אך למרות זאת ואולי משום כך ניסו המבוגרים למצוא את מקומם בקיבוצים באמצעות עבודה בענפי המשק השונים, כתיבה אישית בעלוני הקיבוץ והשתתפות בחיים החברתיים בקיבוץ. בכך יצרו הזקנים לעצמם משמעות בחייהם החדשים, וזקנתם נצבעה בגוני הקיבוץ.