על יהודי מרכז אסיה והמרחב האיראני
קהילות יהודי בוכרה, אפגניסטן והקווקז הן קהילות יהודית עתיקות שהתגבשו לאורך מאות שנים. הכינויים העצמיים של כמה מהקהילות מתייחסים אל המרחב המדינתי המודרני (יהודי אפגניסטן וגאורגיה), אך כינויים של יהודי בוכרה והיהודים ההרריים עשוי להטעות, משום שמשמעותם לא מאפיינת את הקהילה באופן ברור. הכינוי יהודי בוכרה מתייחס כיום לכלל האוכלוסייה היהודית במרכז אסיה (למעט היהודים האשכנזים) ולא רק לאוכלוסיה היהודית של העיר בוכרה או זו של אמירות בוכרה. כך גם הכינוי של היהודים ההרריים מתייחס לכלל הקהילות (מרביתן עירוניות) של יהודי צפון-מזרח הקווקז.
המקורות מצביעים על נוכחות יהודית במרחב כבר בימי האימפריה הפרסית (330-550 לפני הספירה( ומאוחר יותר – גם בתקופת הכיבוש ההלניסטי (63-329 לפני הספירה) והשלטון הסאסאני במרכז אסיה (משנת 350 בערך ועד המאה השישית). עם הכיבוש המוסלמי (751-673) ועליית חשיבותה של דרך המשי כתוצאה מזאת, הפכו בוכרה והערים האחרות במרכז אסיה למוקדים מסחריים ופוליטיים חשובים. בין המאות ה-7 ל-11 שגשגה בצפון מערב אגן הים הכספי ממלכה כוזרית. התגיירות הכוזרים במאה ה-10 הביאה לידי הרחבת הישובים היהודיים במרחב.
במרכז אסיה השגשוג הכלכלי משך רבים, כולל יהודים, אבל הסתיים עם הכיבוש המונגולי של האיזור (1224-1216). הוא התלווה בהרס הערים והידרדרות החקלאות והפשיע רבות על חיי הקהילה היהודית. בימי שלטונו של טימור הגדול (1405-1370) התרחשה תחיית הקהילה היהודית בסמרקנד יחד עם השתפרות המצב הכללית באיזור.
מימי הביניים המאוחרים הפכה מרכז אסיה לנחלה של אמירויות קטנות יחסית, והיהודים התרכזו בערי המסחר הגדולות בשטחן. הם שמרו על זהות ייחודית ועל מסורות קהילתיות מובחנות, בדרך כלל בשכונות נפרדות ושפתם היתה ניב יהודי של טג’יקית, שפה ממשפחת הלשונות הפרסיות. היהודים חיו תחת שלטון שליטים מוסלמים ובהתאם לכך הוגבלו בזכויותיהם. למרות זאת, הם גם זכו להגנה והסדרה של מעמדם ומעמד קהילותיהם בחוק.
במרחב הקווקז היהודים נחלקו לשתי קבוצות, זו שחיה תחת שליתים גאורגיים וארמניים נוצרים והושפעה מהשפות של הממלכות הללו וקבוצה של מזרח הקווקז שחיה תחת שליטים מוסלמים מקומיים שהיו וסלים של האימפריה הפרסית.
בראשית המאה ה-19 נכבש הקווקז על-ידי האימפריה הרוסית ובמחצית השנייה של המאה נכבשו רוב האמירויות המרכז אסיאתיות והפכו למדינות חסות. בעקבות הכיבוש, יהודי הקווקז ומרכז אסיה שחיו תחת השלטון הרוסי, זכו לשוויון זכויות יחסי ונחשפו ליהודי אשכנז, נתיני האימפריה הרוסית.
במחצית השנייה של המאה ה-19 פרחו רבות מהקהילות היהודיות באיזור והיו לכך כמה סיבות. קודם כל, הדבר נבע מהתפתחות המסחר הבינלאומי והסרת רבות מהמגבלות שהוטלו על הקהילות בימי השלטון המוסלמי. בנוסף לכך, החוקים הרוסיים שהגבילו את היהודים האשכנזים לא חלו על יהודי המרחב, והאחרונים הפגינו מוכנות לשתף פעולה עם השלטון החדש. ההצלחה הכלכלית והחיבור הפיזי אל אירופה הביאו ליצירתו של הקשר עם ארץ הקודש וחידוש העליה לרגל לירושלים. חלק מהעולים לרגל מבוכרה ביקשו להתיישב בירושלים ובשנת 1882 ייסדו שכונה מפוארת ונפרדת בעיר, שכונת רחובות הבוכרים. עשור מאוחר יותר, בשנת 1892, גם הקהילה הגורג’ית (יהודי גאורגיה) יסדו לעצמם שכונה נפרדת, שכונת אשל אברהם.
לאחר המהפכה הבולשוויקית עבר הציבור היהודי במרכז אסיה והקווקז תמורות מפליגות. מדיניות המשטר הבולשוויקי גדע את הצמרת הכלכלית והחברתית של ההקהילה ואילץ את הנותרים להסתגל לחיים בחברה הסובייטית החדשה עם האידיאולוגיה והערכים שלה. בנוסף, המהפכה הבולשוויקית גדעה את הקשר הפיזי שהיה לבני הקהילות במרכז אסיה והקווקז עם אפגניסטן ואיראן.
במהלך שבעים שנות השלטון הקומוניסטי סבלו הקהילות מהרס מתמשך של התרבות והמוסדות הדתיים מצד אחד ונחשפו להשכלה רוסית ומגמות חילון מצד שני.
לאחר התפרקות ברית המועצות הוסרו המגבלות על הפולחן הדתי וביטויים תרבותיים-לאומיים נבדלים. הדבר הביא לפריחה של פעילות קהילתית לגווניה, אבל לא יכול לעצור את היציאה ההמונית של יהודים שהתחילה אחרי ביטול האיסורים על הגירה מהמרחב. היום, נשאר רק קומץ יהודים במרחב.
