ספר מקבים א נחשב למקור העיקרי להיסטוריה הצבאית
והמדינית של ארץ־ישראל בתקופה החשמונאית הקדומה
) 167 – 135/4 לפסה"נ(, אך גם כחיבור מגמתי שנכתב מטעם
החצר החשמונאית, ושאלת מהימנותו ההיסטורית נדונה הרבה
במחקר. במאמר זה המחבר מתמקד באירועי המרד החשמונאי
ומוסיף לדיון שני נדבכים — ארכיאולוגי וספרותי. הנדבך
הארכיאולוגי, שעד לאחרונה היה דל מאוד בכל הנוגע לאזור
יהודה בימי המרד החשמונאי, כולל ממצאים חדשים התומכים
במהימנותה ההיסטורית הבסיסית של מסגרת אירועי המרד
כמתואר בספר מקבים א. מתוך הממצאים הללו ראוי לציון
מכלול חפצים שנתגלה לאחרונה בחורבת בית זכריה והעשוי
לתמוך בקיומו של קרב בית זכריה כאירוע היסטורי. הנדבך
הספרותי נוגע לשימוש הנרחב שעשה מחבר מקבים א בתיאורי
מלחמות שאול ודוד במקרא בתיאורו את קרבות יהודה
המקבי. שילוב הנתונים הטקסטואליים והחומריים מוביל
לדיון בסוגיית הערכת המהימנות ההיסטורית של תיאורים
ביצירה ספרותית המשלבים רמיזות למקרא.

קהילת ׳האחים הבוהמים׳, שבשליחותה יצא מרטין קבטניק
בשנת 1491 למסע עלייה לרגל לארץ הקודש, הייתה אחת
הכנסיות שצמחו מתוך הרפורמציה הצ'כית, אשר קדמה בכ־ 100
שנה לרפורמציה של לותר. מאמר זה מציג תיאור בלתי מוכר
של מסע לארץ הקודש ובוחן את ההקשרים ההיסטוריים,
החברתיים והתיאולוגיים שבהם התרחש המסע. הקשרים אלה
משמשים בסיס לדיון בעמדתם של 'האחים הבוהמים' כלפי
העלייה לרגל וארץ הקודש וכן בתפקידה של ארץ הקודש בעיצוב
זהותם הדתית והקהילתית הייחודית באירופה הנוצרית.
תיאור מסעו של קבטניק משקף למעשה משמעויות חדשות
שהעניקו ׳האחים' לביקור בארץ הקודש ולאתרים הקדושים
שבה — משמעויות המוסיפות נדבך לדיון המתמשך בשאלת
המשך קיומה של העלייה לרגל, על מאפייניה הקתוליים, גם
בהקשר הפרוטסטנטי.

נחל ראש פינה זורם במורדות המזרחיים של הר כנען; הוא
נחשב לאחד הנחלים היפים בארץ ובשנת 2007 הוכרז חלקו
התחתון כשמורת טבע. עד ימינו הנחל איתן ושלוש נביעות מים
שניזונות ממי הגשמים במעלה ההר בואכה צפת שופעות כל
השנה ומזינות אותו.
מאמר זה מבוסס על מתודולוגיה גיאוגרפית־היסטורית
הרואה בנוף ובשרידים שבו מקור חשוב העשוי לתמוך במקורות
ההיסטוריים באשר להבנת תהליכי ההתפתחות היישובית,
הטכנולוגית והמרחבית. המחקר מתאר את השתלשלות
האירועים שהביאה להקמתה של מערכת מים משותפת
ששימשה את ראש פינה ואת הכפר ג'אעונה בשנים 1893 – 1948 ,
תהליך אשר נסמך על יחסים הדדיים ועל התמודדות עם קשיים
ואתגרים דומים במרחב כפרי מרוחק ומבודד במשך שישים
ושש שנים. יוזמת הברון בנימין רוטשילד והפקיד מטעמו בראש
פינה יהושע אוסובצקי בסוף המאה התשע עשרה נועדה לחבר
את כל המעיינות בצנרת מודרנית למערכת אחת. כך נוצר פתרון
שבמסגרתו סופקו מים גם לכפר ג'אעונה, כפיצוי על נכונות
ראשי המשפחות בכפר לוותר על שימוש ישיר במי המעיינות
בנחל ועל הסכמתם שהנביעות ייסגרו במבנים מאבן ומימיהן
יוזרמו בצינורות ובתעלות למושבה.
המאמר מציג את מאפייני מערכת המים הייחודית,
שהתבססה על כוח ה 􀄃 כְְּבידה וכללה תעלות, תשתית צינורות,
רהטים, בריכות מים, בתי מעיינות ושקתות משותפות, שנועדו
לספק את הצרכים השונים של האוכלוסייה ולהשקיית עדרי
הכפר והמושבה.
מפעל זה שירת את ראש פינה ואת ג'אעונה, שגבלו זו בזו,
את המערכת החקלאית ואת תעשיית המשי שבמורד הערוץ,
שנשענה בעיקר על בסיס המעיין התחתון, עין כדן, שממנו
יצאה מערכת הובלת המים למתקנים השונים במושבה ובכפר.

בהיסטוריוגרפיה של היישוב נחשב מסעו הראשון של בנציון
ישראלי לעיראק באביב 1933 כהתחלת תולדותיו של ענף
התמרים המודרני בארץ. אולם שני האישים שלהם שמורה זכות
הבכורה בייסוד הדִִקלאות המודרנית בארץ־ישראל היו יוסף
וַַיץ ושמואל סטולר. באוקטובר 1924 הביא ויץ את המשלוח
הראשון של כ־ 1,000 חוטרי התמרים ממצרים, וסטולר חילק
אותם לשישה יישובים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. במאמר
מתואר מסעו של ויץ למצרים מטעם המחלקה להתיישבות
חקלאית בוועד הצירים ומוצגים שיקוליו המקצועיים בבחירת
החוטרים.
בהיעדר ידע מקצועי וניסיון מעשי לא נקלטו רוב החוטרים
במטעי היישובים. בעקבות האכזבה מן התוצאות הפסיקה
המחלקה להתיישבות את מעורבותה בעניין, ושני משלוחי
הייבוא הבאים בוצעו בשנים 1925 ו־ 1928 ביוזמת המגדלים
החקלאים. במאמר מתוארות תוצאות נטיעת החוטרים בששת
היישובים הראשונים, ובסיומו נחשף לראשונה כי עשרים
וארבעה עצי תמר מהמשלוח הראשון נמצאים בחורשה בקיבוץ
בית השיטה.

מִִפקד האוכלוסין שנערך בארץ־ישראל בנובמבר 1931 , המפקד
המקיף ביותר שהתקיים בה בתקופת המנדט, היה אבן
פינה בהיסטוריה הדמוגרפית של הארץ. נוסף על חשיבותו
הסטטיסטית היו לו גם צדדים פוליטיים חשובים. הממשלה
שקלה באותה עת לשנות את מדיניותה כלפי הגירת יהודים
לארץ באופן שהיה פוגע במפעל הציוני )הספר הלבן של
פאספילד(, והמִִפקד נתפס ככלי שנועד לשרת את הכוונות
הללו. לאורך השנה שקדמה למפקד ניהלו מנהיגי היישוב
העברי משא ומתן עם פקידי השלטון כדי להבטיח שהמפקד
יתקיים במתכונת שלא תפגע ביישוב. האירוע שימש גם
כזירה לחילופי דברים רוויי חשדנות בין יהודים לערבים על
משמעויות הממצאים הדמוגרפיים שיעלה המפקד — התנצחות
ששיקפה את קשת המחלוקות בין שתי הקהילות. המפקד הניב
תוצאות צפויות, והסערה שככה. אבל מייד לאחריו החל גל
גדול של עלייה יהודית לארץ, העלייה החמישית; תוצאותיו
היו משמעותיות מאוד, והסערה שהוא חולל ביחסי יהודים–
ערבים הייתה עזה ללא השוואה לזו של 1931 . הדרמה שיצר
המפנה הדמוגרפי משנת 1932 ואילך גימדה את העימות הקולני
שליווה את האירוע הדמוגרפי של 1931 .

מִִפקד האוכלוסין שנערך בארץ־ישראל בנובמבר 1931 , המפקד
המקיף ביותר שהתקיים בה בתקופת המנדט, היה אבן
פינה בהיסטוריה הדמוגרפית של הארץ. נוסף על חשיבותו
הסטטיסטית היו לו גם צדדים פוליטיים חשובים. הממשלה
שקלה באותה עת לשנות את מדיניותה כלפי הגירת יהודים
לארץ באופן שהיה פוגע במפעל הציוני )הספר הלבן של
פאספילד(, והמִִפקד נתפס ככלי שנועד לשרת את הכוונות
הללו. לאורך השנה שקדמה למפקד ניהלו מנהיגי היישוב
העברי משא ומתן עם פקידי השלטון כדי להבטיח שהמפקד
יתקיים במתכונת שלא תפגע ביישוב. האירוע שימש גם
כזירה לחילופי דברים רוויי חשדנות בין יהודים לערבים על
משמעויות הממצאים הדמוגרפיים שיעלה המפקד — התנצחות
ששיקפה את קשת המחלוקות בין שתי הקהילות. המפקד הניב
תוצאות צפויות, והסערה שככה. אבל מייד לאחריו החל גל
גדול של עלייה יהודית לארץ, העלייה החמישית; תוצאותיו
היו משמעותיות מאוד, והסערה שהוא חולל ביחסי יהודים–
ערבים הייתה עזה ללא השוואה לזו של 1931 . הדרמה שיצר
המפנה הדמוגרפי משנת 1932 ואילך גימדה את העימות הקולני
שליווה את האירוע הדמוגרפי של 1931 .

עם הקמתה של הפדרציה הבין־לאומית לאכסניות נוער, בשנת
1932 , התגבשו המסגרת הרעיונית לפעילותן ומטרותיהן. בשנת
1939 נוסדה אגודת אכסניות הנוער בפלשתינה־א"י בחסות
לשכת הנוער של הוועד הלאומי ומוסדות וגופים לאומיים
נוספים, במטרה להקים מוקדי לינה ופעילות ביישוב היהודי.
ייעודן של האכסניות היה בין היתר לעודד את פעילות הטיול
והכרת הארץ. עד סיום תקופת המנדט הוקמו אכסניית קבע
אחת וכמה אכסניות ארעיות. במהלך העשור הראשון לקיומה
של המדינה הוקמה בחסות משרד החינוך רשת של אכסניות
ונעשו פעולות מגוונות כדי להופכן למוקדי טיול. הדיון בפעילות
האגודה בימי היישוב ובשנות המדינה מדגים את האופן שבו
הותאם רעיון אוניוורסלי לצרכים מקומיים ולאומיים.

ספרו של אריה דיין חושף את הסתירה בין
ההתחייבות החגיגית של מגילת העצמאות
לדמוקרטיה ולשמירה על זכויות המיעוטים לבין
קיפוח מכוון שלהם באמצעות הממשל הצבאי כולל
כוונה לפגוע בזכות לבחור ולהיבחר. אולי משום
שהספר מבוסס על עבודת דוקטור בהיסטוריה
של מדינת ישראל, כותרתו יבשה, נדושה, ואינה
מרמזת על הדרמה ההיסטורית שמסתתרת בין
דפיו. מדובר בהיסטוריה פוליטית־מפלגתית של
הממשל הצבאי שהטילה ישראל על הפלסטינים
שנשארו בתחומה לאחר מלחמת 1948 . מחקרים
קודמים עסקו במבנה הממשל הצבאי ופעולותיו
אך לא בדיון המפלגתי עליו, ובזה המחבר מחדש.
פרקי הספר נעים על ציר הזמן מכינון הממשל
ועד לביטולו. הפרק הראשון מסכם את תהליך
הקמת הממשל הצבאי כבר בימיה הראשונים של
המדינה. דיין חושף בו כי זרעי הממשל הצבאי
נזרעו כבר בשנת 1936 , עת עמלה ועדת פיל
הבריטית על הצעת החלוקה: יושב ראש ההנהלה
הציונית דוד בן־גוריון הטיל אז על מפקד מחוז
תל אביב ב'הגנה', אלימלך זליקוביץ', להכין
תוכנית פעולה צבאית אם תתממש חלוקת הארץ.
התוכנית עסקה בכיבוש הדרגתי של שטחים מעבר
לגבולות החלוקה שתציע הוועדה ובהקמת ממשל
צבאי שישלוט על חיי האוכלוסייה הערבית בארץ
)למעט הנגב הדרומי והמרכזי(. מה אפשר ללמוד
מכך על כוונות ההנהגה הציונית בקבלת החלטת
החלוקה משנת 1937 וזו משנת 1947 ? דיין לא
כתב על כך דבר.
הפרק השני דן בחודשים הראשונים לקיומו של
הממשל הצבאי, מהכרזת המדינה במאי 1948 ועד
הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949 . במצוות
בן־גוריון התגייס זליקוביץ' לצה"ל בדרגת אלוף,
עִִברת את שמו לאבנר והיה למפקד הראשון של
הממשל הצבאי. מייד לאחר הבחירות הראשונות,
בשנת 1949 , ביטל בן־גוריון את משרד המיעוטים,
משום שראשיו התעמתו עם הממשל הצבאי והעלו
נימוקים דמוקרטיים ומוסריים נגד מדיניותו.
השר בכור שטרית וחלק ניכר מהבכירים במשרד
המיעוטים היו בני העילית הספרדית הוותיקה
שהייתה קשורה לעילית הפלסטינית; היא שימרה
זהות תרבותית של יהודים־ערבים וראתה בערביי
המקום 'שותפים טבעיים' )עמ' 85 (. הביוגרפיה
והפוליטיקה של בן־גוריון ועמיתיו להנהגה היו
שונות לחלוטין.
בפרק זה דיין מראה שבחודשים הראשונים
לקיומו של הממשל הצבאי שיתפו מפ"ם ומק"י
פעולה עימו, כל אחת מסיבותיה. הקומוניסטים
תמכו בהחלטת החלוקה ובהקמת ישראל, אך
בעקבות הפעולות הצבאיות נגד ערביי נצרת ועילוט
ביולי ובאוגוסט 1948 , שנהרגו בהן לפחות שלושה
עשר בני אדם, והפקעת קרקעות בידי הממשל
הצבאי באזורים אחרים, התאחדו באוקטובר 1948
הפלגים היהודי והערבי של הקומוניסטים והם
התנגדו לממשל הצבאי ולמדיניות הממשלה כלפי
האוכלוסייה הערבית. מפ"ם לא הכירה בזכויות
הלאומיות של הפלסטינים הישראלים אלא רק
בזכויות אזרחיות, כלכליות וחברתיות שלהם,
שהיו אמורים לקבל במדינה יהודית סוציאליסטית.
קיבוצי מפ"ם נהנו מהפקעת אדמות פלסטינים,
והמפלגה הצדיקה זאת באומרה שעל החקלאים
הערבים לעבור לטובתם תהליכי עיור. ואילו מפלגת
'חרות' בהנהגת מנחם בגין התנגדה לתקנות ההגנה
לשעת חירום שמכוחן פעל הממשל הצבאי אבל לא
לממשל הצבאי עצמו. 'חרות' הייתה בעד השלטת
'אדנות יהודית' )עמ' 111 ( באמצעות הממשל
הצבאי, וכמו בן־גוריון ראתה בערביי המדינה
סכנה ביטחונית ולאומית. בתקופה זו דנה מפלגת
השלטון מפא"י בשאלה אם לתת לפלסטינים אזרחי
ישראל זכות הצבעה לכנסת, ובן־גוריון הכריע בעד
מתן זכות זו.
הפרק השלישי סוקר את תקופת הכנסת
הראשונה, שבה עוצבה המדיניות כלפי הפלסטינים
אזרחי ישראל. הממשלה הצהירה כי הממשל
הצבאי נחוץ מטעמי ביטחון: כדי למנוע את
חזרת הפליטים, ומשום שהפלסטינים שנותרו
בתחומי ישראל הם גיס חמישי. כפי שכותב דיין
בצדק, לנימוק האחרון לא היה כל בסיס במציאות.
הפלסטינים בישראל היו מרוסקים. זו הייתה תודעה
ישראלית כוזבת. לצד הנימוקים המוצהרים היו
לממשל הצבאי יעדים סמויים, אזרחיים וציוניים
אך לא ביטחוניים. היעדים הסמויים היו להרחיק את
האזרחים הערבים מאדמותיהם ולהשתלט עליהן
ולמנוע מהם גישה לשוק העבודה. מטרות אלו
הושגו באמצעות משטר של סגר ורישיונות תנועה
ועבודה. המטרה הסמויה השלישית הייתה למנוע
התארגנות ערבית ארצית, והיא הושגה באמצעות
פיצול החברה על בסיס חמולות ואזורים, הקמת
רשימות מטעם מפלגת השלטון מפא"י והערמת
קשיים על פעילותן של מפלגות מפ"ם ומק"י,
שחיזרו אחר קולות הערבים.
המסמכים שמביא דיין בפרק זה מראים שגם
מבקרי הממשל הצבאי במפא"י תמכו בעקירה —
חלקית או מלאה — של הערבים שנותרו בתחומי
המדינה. טרנספר לא היה ברירת מחדל אלא
גישה מבנית. כך גורשו בתקופה זו לרצועת עזה
הפלסטינים שנשארו במג'דל. באחת הישיבות
של סיעת מפא"י בכנסת שאל ס' יזהר איך ייתכן
ש'לתימני שלא היה פה אלפי שנים' תהיה זכות
הצבעה אבל היא תישלל 'מהערבי שיושב פה עם
הוריו וחורש את אדמתו'. בן־גוריון ענה: 'הערבים
המאבק הבין־מפלגתי והממשל הצבאי 1948 ‑ 185 1966 קתדרה
האלה לא צריכים לשבת פה כמו שיהודי אמריקה
לא צריכים לשבת באמריקה ]…[ לערבים יש
ארצות' )עמ' 100 – 101 (. ואף על פי כן הוא הכריע
כאמור בעד זכות הצבעה לערבים, מפני שזכות זו
מתחייבת מהענקת אזרחות ומתוך חשש מלחץ בין־
לאומי.
במוקד שני הפרקים הבאים העמיד דיין את
הטבח בכפר קאסם בשנת 1956 , שבוצע בחסות
הממשל הצבאי. הפרק הרביעי דן בהתפתחות
הממשל מאז 1951 עד לטבח, בביקורת עליו
מצד מפ"ם ומק"י ובדיונים בכנסת ובעיתונות
המפלגתית על פעולות הממשל הצבאי, שבחלקן
היו פוליטיות־מפלגתיות במובהק לטובת מפלגת
השלטון מפא"י. הפרק החמישי עוסק בהשפעת
טבח כפר קאסם על התערערות מעמדו של
הממשל הצבאי בציבור. הביקורת הציבורית על
הטבח ועל הממשל הצבאי דחפה גם את הערבים
בישראל למחות נגד המשטר שנכפה עליהם.
במקביל התפתחה במפא"י השלמה עם קיום
מיעוט ערבי בישראל ועם הצורך לספק לו צרכים
מינימליים. הוויכוח בין מבקרי הממשל הצבאי
לתומכיו התנהל סביב השאלה מה מידת הדרתם
הרצויה של הנתינים הערבים.
הפרק השישי עוסק בשנותיו האחרונות של
הממשל הצבאי, 1961 – 1967 , ובמרכזו הטענה
שהוא בוטל כיוון שהושגו יעדיו המדירים
והמכפיפים. באמצע שנות השישים כבר לא היה
צורך בממשל הצבאי. על אדמות הערבים הוקמו
יישובים יהודיים, שרידי הכפרים של הפליטים
הפלסטינים נהרסו בשיטתיות, ובשוק העבודה
היהודי נוצר ביקוש לידיים עובדות. בתקופה זו
הדגישו מבקרי הממשל הצבאי שהוא משרת את
מפלגת השלטון, ומסוף שנות החמישים כרכו את
ביקורתם עליו עם ביקורת על שלטון היחיד של
בן־גוריון. היה זה גם מאבק של גופים אזרחיים
נגד הממסד הביטחוני והמזרחנים של מפא"י.
ראש הממשלה לוי אשכול, שהחליף את בן־גוריון
בשנת 1963 , העז לבטל את הממשל הצבאי רק
לאחר ש'כפיצוי' הפקיע שטח ניכר בגליל ועליו
הוקמה כרמיאל. ביוני 1967 הוקם מחדש הממשל
הצבאי, בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת
הגולן.
מבנה הספר ומקורותיו שמרניים. המחבר
נסמך על עיתונות וארכיונים, וסגנונו עובדתי־
יבש; הוא מסכם עמדות ומזהה אינטרסים, אך
מתעלם מאישיותם של הסוכנים ההיסטוריים
ומרגשותיהם, והרי היסטוריה ופוליטיקה נעשים
בידי בני אדם בעלי יצרים חזקים, שנאבקים
ומתווכחים בלהט.
הספר חסר כמה מקורות רלוונטיים, כגון הסרט
התיעודי של דנאל אל־פלג 'המושל', על סבהּּ צבי
אל־פלג, והספר 'בשם האל, המפלגה והלאום:
סיפורם של הקומוניסטים הערבים בישראל
1920 – 1976 ' מאת מייסון ארשיד־שחאדה. דיין
עוסק במיקרו ללא ראייה כוללת, מתן משמעות
היסטורית וממד השוואתי. למשל הוא אינו בוחן
אֵֵילו היבטים של הממשל הצבאי נלקחו מהתוכנית
של זליקוביץ' משנת 1937 , אילו עקרונות נלקחו
מהממשל הבריטי, ואילו יסודות הוטמעו בממשל
הצבאי שהוקם בשטחים הכבושים לאחר 1967 .
זווית הראייה המצומצמת באה לידי ביטוי גם
בהימנעותו מלדון בשאלה אם לאחר ביטול
הממשל הצבאי נותרו בישראל הריבונית משקעים
לא פורמליים שלו או שהוא נעלם כְּלְֹֹא היה.
ובדומה לכך אין הוא עוסק במשמעותה הכוללת
של גישת הטרנספר שהובעה בדיונים על הממשל
הצבאי, ושעלתה על הפרק כאפשרות ריאלית
כבר בדיונים על תוכנית החלוקה בשנת 1937 .
המחבר גם אינו מציין את הטרנספר שעמד ברקע
של טבח כפר קאסם )תוכנית 'חפרפרת'(, עובדה
שחשפו הפרוטוקולים של חקירות העדים במשפט
של הנאשמים בטבח.
קתדרה 186 מנחם קליין
עם זאת הספר תורם למחקר המפלגות בשני
העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. בתקופה
זו הייתה הפוליטיקה הישראלית מאורגנת במוסדות
פנים־מפלגתיים שקיימו דיונים אידיאולוגיים
ופוליטיים בהשתתפות הנציגים הבכירים ביותר
של כל מפלגה. דיין מאיר את התחרות בין מפלגת
השלטון מפא"י למבקריה כמו גם את עוצמתו של
השלטון המרכזי, שהפעיל את הממשל הצבאי
כרצונו כמעט ללא כל רסן.

שמואליק טסלר מציג בספרו את דמותו ובוחן
את יצירתו של יאיר רוזנבלום ) 1944 – 1996 (, מן
המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי במחצית
השנייה של המאה העשרים. בספר המהודר ורחב
היריעה שני שערים: השער הראשון מספר את
קורות חייו של רוזנבלום בגישה כרונולוגית,
והשער השני עוסק בסגנונו המוזיקלי ובניתוח
שיריו. באמצע הספר משולב מקבץ תצלומים
מרהיבים של רגעים מרכזיים בחייו האישיים
והמקצועיים של המלחין. הספר נחתם ברשימת
מקורות ענפה ובחמישה נספחים: רשימת
התקליטים הכוללים שירים של רוזנבלום; רשימת
פרסומי שיריו בספרים, בחלוקה לפרסומי מילים
ותווים ולפרסומי מילות השירים בלבד; רשימת
שירי המלחינים שאליהם השווה טסלר את שיריו
של רוזנבלום; ואולי החשובה מכולן — רשימת
שיריו של רוזנבלום בסדר פרסומם הכרונולוגי.
כבר במבט חטוף על רשימת השירים, המונה 359
פריטים, שנכתבו בשנים 1965 – 1996 , מתבררת
ההצדקה לכתיבת הספר. אזכיר כמה מן השירים
הבולטים ביותר למאזינים הישראלים המתרפקים
על העבר: 'קרנבל בנח"ל', 'בשמלה אדומה', 'מה
אברך', 'אוריאנה', 'אנשי הדממה', 'שירו של
צנחן', 'גבעת התחמושת', 'הֱֱיה לי חבר הֱֱיה לי אח',
'מוכרחים להמשיך לנגן' ו'שיר לשלום' המיתולוגי
ורב העוצמה, שהיה למשמעותי במיוחד מאז
רצח רבין. בסוף הספר שלושה מפתחות: מפתח
אישים, מפתח שירים ומפתח להקות, תוכניות
ומופעים. כל אלו מעידים על הקורפוס הרחב
והמגוון, שיכול לשרֵֵת חוקרים ואת אוהבי הזמר
העברי לדורותיהם. אחד מיתרונותיו הבולטים
של הספר הוא עושרו האתנוגרפי. טסלר נשען על
ראיונות עומק עם בני משפחה, חברים ועמיתים
לדרך, שסיפרו על אישיותו של רוזנבלום, על
דרכי עבודתו ועל המרחב התרבותי שבו פעל.
חלק משיריו המוכרים והפופולריים של
רוזנבלום נכתבו בעקבות מאורעות בעלי
חשיבות בתולדות המדינה, והם נטועים עמוק
בלב הקונסנזוס התרבותי. טסלר מביא סיפורים
אותנטיים הקשורים למורשת הארץ, למלחמות,
לרֵֵעות, לעוצמה האנושית ולערבות ההדדית
של לוחמים ואזרחים. רוזנבלום היה גם הבולט
מקרב המלחינים והמוזיקאים שפעלו עם הלהקות
הצבאיות, וידוע שסלל לאומנים רבים את דרכם
לקריירה מוזיקלית לאחר שחרורם מהצבא. שיריו
משקפים ומתעדים את תמצית הישראליות — שירי
ארץ־ישראל השזורים בערכי הציונות, האתוס
הלאומי ואהבת הארץ. אם כן ספר זה חשוב כי
הוא מתעד לפרטי פרטים חיי יוצר המשולבים
בהיסטוריה של ארץ, ומנציח רגעים וסיפורים יקרי
ערך בהיסטוריית המלחמות וההווי של הארץ,
שחלקם אף נטמעו בשירה בבית הכנסת במועדי
ישראל )למשל לחנו לפיוט 'ונתנה תוקף', הנאמר
בראש השנה וביום כיפור(. הניתוחים המעניינים
שבספר מאפשרים למחנכים, מורים ומרצים
העוסקים בחינוך מוזיקלי ובמורשת ישראל להציג
לתלמידיהם את הקורפוס הרחב והמשמעותי הזה
בגישה אנליטית היסטורית.
קוראי הספר נחשפים לדמות של יוצר טוטלי,
תובעני ובלתי מתפשר, שפעל מתוך מחויבות
עמוקה למוזיקה ולמשמעותה. רוזנבלום דרש
עבודה מאומצת ברמה גבוהה שנמשכה לא פעם
עד שעות הלילה המאוחרות, ודחה ביקורת על
דרכי עבודתו, ולא פעם התעמת בשל כך עם
הסובבים אותו. הקטעים המעניינים ביותר לעניות
דעתי הם סיפורים מרגשים כמו זה של הפרופסור
להלחנה יצחק סדאי, שרוזנבלום למד אצלו
קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים: סדאי
נתן לרוזנבלום 'ציון 4 אך מצלצל כמו 10 ', והסביר
ש'במוזיקה ]…[ אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה
ומה שעולה על דעתך, אבל לא מחוסר ידיעה,
אלא כי ככה אתה רוצה'; סדאי הבטיח לרוזנבלום
שיהיה מלחין גדול אבל דרש ממנו לדעת את
החוקים )עמ' 21 – 22 (. עוד ראויים לציון תיאור
שיטת עבודתו של רוזנבלום — כיצד היה יושב
עם האקורדיון מוקף בחברי הלהקה ומלמד אותם
את השירים )עמ' 41 – 42 (; אמירתו של רוביק
רוזנטל על כך שזיהה מייד )ולא רק הוא( את רוח
שיריו של רוזנבלום ואת כישרונו הרב )עמ' 47 (;
תיאורי הלחנת הפיוט 'ונתנה תוקף' בקיבוץ בית
השיטה )עמ' 72 – 74 (; תיאור הידידות האמיצה
של רוזנבלום עם הבמאי גדי ענבר, שמעולם לא
קרא לו בשמו הפרטי מפני שאחיו, שגם שמו
היה יאיר, נהרג במלחמת יום הכיפורים ומאז
לא יכול לקרוא לאיש בשם זה )עמ' 83 (, ותיאור
נסיבות כתיבת השיר 'יובלים והראלים', על שני
חיילים בשם יובל הראל שגרו באותה השכונה
בירושלים ושנהרגו בסמיכות זמנים במלחמת
לבנון הראשונה )עמ' 169 (. תיאורים אלה חושפים
היבטים שונים באישיותו של יוצר שעסק בהלחנה
והאהיב מוזיקה על אחרים, ובתוך כך פעל לחבר
בין עולמות, קירב את הציבור החילוני אל זרמים
בתרבות היהודית המסורתית, ושיקע מאוצרות
תרבות זו בשירי זיכרון על לוחמים ובשירים
מהווי הארץ.
דווקא עושרו התיעודי של הספר והיקף הקורפוס
הנפרס בו מחדדים את הצורך בדיון ביקורתי
בשאלות המתודולוגיות והפרשניות העולות ממנו.
בראש ובראשונה בולט היעדרו של מבט־על
סינתטי — תזה מארגנת ברורה שתקשור את שפע
הפרטים לכדי מסר פרשני חד ועקבי. בקיאותו של
המחבר בקורפוס אינה מוטלת בספק, אך לעיתים
נדמה כי רצף פרטי המידע גובר על הניסיון להציע
מסקנות רחבות בדבר ייחודו הסגנוני והתרבותי של
רוזנבלום.
למשל בפרקים העוסקים בפעילותו הענפה
של רוזנבלום עם הלהקות הצבאיות מוצג תיאור
היסטורי מפורט של תרומתו לכל להקה בנפרד, אך
חסרה התייחסות להבדלים סגנוניים, מוזיקליים
או טקסטואליים, בין השירים שנכתבו למסגרות
השונות. הקוראים נחשפים לרשימות שירים
מרובות, אך עשויים לעיתים להתקשות בהבנת
משמעותן בהקשר רחב. סיכום כללי מוקדם של
פעילות זו, הממקם אותה בתוך תולדות הלהקות
הצבאיות ותקופת הזוהר שלהן, היה עשוי להעניק
לקוראים פרספקטיבה רחבה כבר בפתח הדיון.
דומה הדבר בפרק העוסק בפעילותו של רוזנבלום
בזירת הבידור המסחרי: התיאור המקיף יוצר רושם
של מעורבות כמעט בלתי פוסקת, אך הקשרים
בין העשייה התיאטרונית לזו הטלוויזיונית ולזו
הפזמונאית נותרים לעיתים מרומזים בלבד, ואין
דיון במנגנונים האומנותיים או האידיאולוגיים
המקשרים בין תחומי פעילות אלה.
בשער השני של הספר, בפרק 'מבוא למחקר',
המחבר סוקר בהרחבה שיטות ניתוח מוזיקלי
ותיאוריות שונות )מאת פיליפ טאג, ריצ'רד
מידלטון, ברנהרד רימאן, היינריך שנקר ועוד(,
וכן הוא מזכיר את המחקרים העיקריים שנכתבו
על שירים של יוצרים ישראלים כדוגמת סשה
ארגוב )אילנה איבצן( או יוני רכטר )יורם אילן(,
אך אין הבהרה מספקת של הגישה המתודולוגית
שהוא נוקט בניתוח שיריו של רוזנבלום. הבחירה
לנתח את השירים כולם בסולם דוֹֹ, מטעמים של
היעדר תיעוד כתוב מסודר, מעוררת קושי נוסף,
שכן לסולם )המוזיקלי( יש משמעות אסתטית
והבעתית. הביצועים המקוריים כפי שהוקלטו
בתקליטים )אף שאין תיעוד מדויק שלהם בכתב(
ודאי אינם מופיעים כולם באותו סולם, והרי ידוע
שלכל סולם גוון ואופי משלו, המשפיעים על
ניתוח השיר, על אופיו ועל המסר שלו.
בפרקי ניתוח השירים ניכרת עבודה מוזיקולוגית
מעמיקה, אך לעיתים תיאורי ההרמוניה והמלודיה
אינם מגיעים לכדי מסקנה פרשנית ברורה באשר
לטקסט ולמשמעותו. נקודת המוצא של ביקורת
זו היא תפיסה הרואה בשיר המושר מרחב פרשני
רב שכבתי, שמתקיימים בו במקביל טקסט, לחן,
ביצוע והאזנה, וכל אחד מהם תורם לעיצוב
המשמעות. טסלר כותב ש'משמעות השירים
נבחנת כיחידה אחת שלמה' )עמ' 109 (, וייתכן
שכוונתו לְְקשר בין הטקסט למוזיקה היוצר תוצר
חדש. מכל מקום מלחין הופך את חומר הגלם,
טקסט השיר, ליצירה חדשה, שיכולה לשרטט
אירועים שונים מאלה המתרחשים או מתוארים
בטקסט המקורי או לבטא מסר סמוי אחר. 1 מעשה
הפרשנות אינו חד־ממדי, ובחקר שירים יש כמה
רבדים: המשורר )הטקסט(, המלחין )הלחן(,
המבצע )המציג פרשנות משלו( והמאזין )המפרש
הנוסף(. כאשר אנו רוצים לברר מה רצה המלחין
להביע או לְְמה התכוון, אנו למעשה מחפשים
אחר משמעות, והתשובה על שאלות אלו קריטית
עבור המבצע והמאזינים כאחד. דוגמאות כמו
הניגוד שבין הלחן הקליל לטקסט הרציני ב'ליל
חניה' או התנועה המלודית היורדת בבקשת
העזרה שב'היה לי חבר היה לי אח' מזמינות דיון
הרמנויטי רחב ביחסי טקסט ומוזיקה ובמשמעותם
עבור המאזינים. בהקשר זה היעדר התייחסות
לגישות פרשניות כגון ביקורת תגובת הקוראים או
למעמדם של המבצע והמאזינים בתהליך יצירת
המשמעות, מצמצם את הדיון האפשרי.
מתוך תפיסה פרשנית זו מתחדדת הציפייה
לחיבור מפורש בין התיאור המוזיקלי לבין
משמעות הטקסט, חיבור שאינו מתבהר ברבות מן
הדוגמאות האנליטיות המובאות בספר. למשל גם
אם נכון ש'הסקוונצה של מעגל הקוינטות אינה
תואמת במלואה את שורות הטקסט ]…[ מופיעה
באוגמנטציה ]…[ והדרגה השנייה המונמכת
משקפת חוסר יציבות' )עמ' 117 (, אין מוצעת
מסקנה המבהירה במפורש את זיקתו של מהלך
הרמוני זה למשמעות הטקסט ואת תרומתו להבנת
השיר. כך גם בהסבר ההרמוניה של השיר 'גבעת
התחמושת' )עמ' 122 ( ובמקומות נוספים לאורך
הספר )עמ' 126 , 142 – 143 , 162 (. היעדר מסקנות
מפורשות בדוגמאות אלה אינו פוגם בעבודת
הניתוח עצמה, אך מונע את השלמתה, את השגת
תכליתה: בירור תרומת הלחן למשמעות השיר.
1 ע' איזקסון, המלחין כמשורר: הליד במאה ה־ 19 , רמת
גן תשפ"ג; ע' אסף, המוזיקה לפני הכול: על שירת
משוררים והלחנתה, תל אביב 2012 .
דוגמה נוספת: בתיאור הלחן בתחילת הפזמון של
השיר 'היה לי חבר היה לי אח' מצוין 'שימוש רב
בצלילים חוזרים בצעדי סקונדות, בעיקר בירידה'
)עמ' 157 (, ועולה השאלה מדוע הלחן יורד דווקא
ברגע שבו הדובר מבקש עזרה וסיוע בעת משבר.
ההסבר המשכנע שמציע המחבר, שמדובר ב'פיצוי'
טבעי לאחר קפיצות מלודיות, אין בו מענה לחיפוש
אחר משמעות בחירה זו. בהקשר זה ניתן לצפות
לדיון מפורש יותר ביחסי טקסט ומוזיקה: מלחין
עשוי להתייחס למשמעות המילולית של הטקסט,
ואם בחר שלא לעשות כן, ראוי לדון בבחירה זו
או להשוותה לדוגמאות דומות ושונות. היעדר דיון
פרשני מפורש בנקודות אלה מצמצם את האפשרות
להבין את הכרעותיו האומנותיות של רוזנבלום ואת
האופן שבו הלחן פועל כפרשנות פעילה לטקסט.
גם אופן ארגון החומר מקשה לעיתים להגיע
להבנת הדברים. למשל הדיון במאפיינים רומנטיים
במוזיקה ובטקסט של השיר 'יובלים והראלים'
מופיע בהערת שוליים בלבד ולא בגוף הניתוח
)עמ' 165 (, והדבר מחליש את תרומתו הפרשנית.
העמקה פרשנית הייתה יכולה להתאפשר גם
אילו חוברו חלקים שונים בספר על פי זיקתם
הנושאית. למשל התיאור המפורט והעשיר של
תהליך הלחנת הפיוט 'ונתנה תוקף' )עמ' 71 – 76 (
היה יכול להשתלב היטב בניתוח השיר עצמו )עמ'
178 – 196 (. שילוב כזה היה עשוי לצמצם חזרות
ובד בבד להעצים את הניתוח ולהעמיק את הבנת
תרומת הלחן למשמעות השיר. כאמור הספר
מחולק לשני שערים, שהאחד מוגדר ביוגרפי
והאחר מוצג כעוסק במוזיקה ובניתוח השירים,
אך למעשה משולבים בשניהם היבטים ביוגרפיים
ודיונים בשירים. שילוב זה משקף את הזיקה בין
חיי היוצר ליצירתו, אך הוא יוצר לעיתים תחושת
חוסר מיקוד במבנה הדיון.
יש להעיר גם על היעדר תיווך שמיעתי, שהיה
עשוי להקל את קריאת הניתוחים המוזיקליים.
בעידן שבו מחקרי מוזיקה רבים משלבים בדיון
האנליטי תיווך שמיעתי דיגיטלי, היעדר הפניות
לביצועים מוקלטים או לחלופין לתווי השירים
מקשה לממש את הפוטנציאל הפדגוגי והמחקרי
של הספר. ידוע כי קריאה רציפה של ניתוחים
מוזיקליים מפורטים מציבה קושי, והיה ניתן
לגשר על הפער בין הכתוב לבין הנשמע באמצעות
כלים דיגיטליים זמינים. למשל בתיאור הפתיחה
ה 􀄃 כֵֵּלית לשיר 'בשמלה אדומה' )עמ' 26 ( הייתה
הפניה לביצוע מוקלט מסייעת לקוראים להבין
את התיאור המילולי. היעדר תיווך שמיעתי בולט
במיוחד בפרקי הניתוח )עמ' 107 – 357 (, המתארים
את השירים בפירוט רב, ועל הקוראים לחפש
בכוחות עצמם במרשתת הקלטות של ביצועי
השירים ולהשלים באופן עצמאי את ההאזנה.
על אף הקשיים המבניים והפרשניים שהוצגו,
הספר מצליח לשקף את מורכבות דמותו של
רוזנבלום ואת הזיקה ההדוקה שבין חייו ליצירתו.
רוזנבלום היה מוזיקאי מלידה, וכישרונו בלט כבר
בגיל צעיר, בין היתר ביכולתו להלחין ולעבד מתוך
שמיעה וזיכרון מוזיקלי, ללא תיעוד כתוב מוקדם.
אף שבזמר העברי פעלו מלחינים נוספים שתרומתם
לקנון משמעותית, מקומו של רוזנבלום ייחודי
בעיצוב פס הקול של החברה הישראלית. לחניו
נטמעו במרחב התרבותי בישראל והפכו לחלק מן
השפה המוזיקלית המשותפת, הממשיכה לפעול,
להישמע ולהתפרש גם מחוץ להקשר ההיסטורי
שבו נוצרה. חרף ההסתייגויות שהועלו, לפנינו
חיבור חשוב ומקיף המעמיד לראשונה תשתית
מחקרית רחבה לחייו וליצירתו של רוזנבלום
ולתרומתו לתרבות הישראלית, והוא ראוי למקום
של כבוד בספרות המחקר של הזמר העברי