אנו פותחים היום בשורה של כינוסי ראשי חדשים המוקדשים לשבטי ישראל, עולי גולה מכל התפוצות, ובראש וראשונה לעולים מתפוצות ישמעאל. שאיפתנו היא לטפח, כפי יכולתנו, את תהליך קירוב הלבבות בין שבטי ישראל החוזרים למולדת

כל מי שהיה בארץ ישראל ולא ראה את ירושלים דומה למבקר בהיכל של אומנות, שנתעכב בפרוזדור ולא נכנס לטרקלין, כי כמו שאי אפשר להבין את צרפת בלא פאריז, את אנגליה בלא לונדון ואת אמריקה בלא ניו יורק, כך אי אפשר לרכוש מושג נכון על ארץ ישראל מבלי להכיר את ירושלים.

אנחנו אנשים עממיים. תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו, בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו בצריף הקטן. נודע לי, שהממשלה חפצה כי נתגורר בארמון בית שוקן, אך אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות.

הנה תקופה מתה מונחת בתוך האדמה ובאים החופרים וחופרים שריד אחר שריד וחרס אחר חרס והדביקו שריד אל שריד וחרס אל חרס וקמה התקופה העתיקה והייתה לעיננו. האם לא נצליח להדביק גם שרידי עם – עצם אל עצם עד אשר יקום ויחיה?

תמיד ראיתי את הרעיון של קיבוץ נדחים וליכודם, כאחת ממטרות חיי… ניתנה לי ההזדמנות להיפגש עם כל היהודים בכל הארצות ממזרח וממערב, ולהכיר אותם מקרוב. הרבה למדתי מהם ונוכחתי שאין הבדל יסודי בין יהודי ליהודי, בין יהודי מערב ליהודי המזרח